"לא יכולה לכתוב ללא מגע, משהו בדרך שבה היא מחזיקה אותי מניע אותי לכתוב"

לי גיא-רון היא עיתונאית בת 30 שנמצאת על הרצף האוטיסטי ולא מדברת בכלל. היא מתגוררת בתל אביב עם משפחתה ומתכננת בקרוב לעבור לדירה משלה. בימים אלו לי לוקחת חלק בתוכנית "ריאיון מיוחד" ושואלת את המפורסמים שאלות שאף אחד אחר לא העז לשאול אותם (פרק חדש בשישי, אחרי החדשות, קשת 12). השתתפותה משכה את תשומת הלב בעקבות הדרך הייחודית שבה היא מראיינת בעזרת כתיבה תומכת. לצידה נמצאת משלבת שמניעה אותה לכתוב את המסרים שהיא רוצה להעביר בצורה ייחודית שהיא מבינה ומקריאה את הדברים.

השבוע (רביעי) חל יום המודעות הבינלאומי לאוטיזם, שנועד להעלות את המודעות וההבנה כלפי אנשים על הרצף האוטיסטי. לכבוד היום החשוב, סיפרה לי ל-mako על טכניקת התקשורת יוצאת הדופן שבעזרתה היא שואלת את השאלות המסקרנות בתוכנית ועל התנהלותה בשגרה היומית: "אני לא יכולה לכתוב ללא מגע, יש משהו בדרך שבה היא מחזיקה אותי שמניע אותי לכתוב. אני יודעת שהיא ממש מצליחה לזהות כל אות שיוצאת ממני. ככה אני מדברת, כותבת, מתקשרת ומראיינת. המשלבות הכי קרובות ומשמעותיות עבורי ביום-יום, הן המון בשבילי".

בעבר ניסתה לי לתקשר בדרכים אחרות כמו באמצעות אייפד, אבל הדרך שפיתחה בעצמה הכי נוחה ומתאימה לה. "יש לי צוות משלבות מדהים שמלווה אותי, רק איתן אני יכולה לדבר. הן למדו שיטת עבודה מיוחדת איתי - הן נוגעות או מחזיקות לי את היד ואני כותבת. בלי המגע שלהן, אני לא יכולה לכתוב. הן משלבות ושותפות לחוויות השוטפות שלי".

"לא קל להיות עיתונאית, אוטיסטית ואילמת. המשפחה שלי והמשלבות שלי היו עוגן ולא נתנו לי לוותר", המשיכה לי. "גל המשלבת הייתה איתי כל הזמן. ראיינתי אפילו את מאיר שלו ואפרים סידון, שני סופרים אהובים. עם הזמן התרגלתי להיות עיתונאית אילמת והוצאתי הכל בכתיבה - כעסים, שמחות ותשוקות. כל חיי הצלחתי לנפץ תקרות זכוכית וזה דרבן אותי להמשיך ולהעז. אני אוהבת לנפץ מוסכמות שגויות לגבינו, האוטיסטים".

מה התפיסה הכי מוטעית לדעתך לגבי אנשים שעל הספקטרום?
"שאנחנו תמימים ולא מבינים שמישהו מעליב אותנו. למעשה, אנחנו אפילו רגישים לזה יותר".

מה היית רוצה שידעו עלייך?
"שאני אדם מלא ברגש ובמחשבה עם יכולת בלתי נגמרת. אני לא רק אוטיסטית, כלומר מתאפיינת באוטיזם, ואני באמת כותבת. אני גם אוהבת את ביונסה".

איך נראתה הילדות שלך?
"תמיד הייתי עם המשלבות, לאורך השנים היו עשרות רבות ואולי יותר. כבר מילדות הייתי בבתי ספר רגילים, בסוף התיכון ניגשתי לבגרויות וסיימתי בהצטיינות. השילוב לא תמיד היה קל, הייתי שונה בנוף וחריגה. זכיתי במשפחה מדהימה שלימדה אותי לא לוותר, גם הקהילה עטפה אותי והמשלבות היו העוגן התקשורתי".

החלום הגדול של לי הוא להיות סופרת: "קיבלתי הזדמנות ממשית ראשונה והתחלתי לכתוב על החיים שלי, על דעותיי ועל התייחסותי לאוטיזם, לסביבה ולחברה. פרסמתי טור שבועי שכתבתי במשך כשנתיים. את כל מה שכתבתי תוכלו לקרוא בספר שיצא השבוע לחנויות: 'מילה שלי'. בין היתר, הספר כולל גם ראיונות שערכתי. הוא יעניין ואני מקווה שהוא חשוב. לי בטוח, אבל גם לנו כחברה".