"זו פרידה איומה. הייתה אהבה מאוד גדולה והוא היה מאוד צעיר"

כבר למעלה מחמישה עשורים שציפי שביט מופיעה על במות מול ילדים ומבוגרים כאחד. מי שנחשבת לאחת מכוכבות הילדים הגדולות ביותר שהיו בישראל בכל הזמנים, גידלה דורות שלמים לאורך הקריירה שלה כשהובילה מופעים ותוכניות טלוויזיה רבות. תוך כדי ההצלחה הגדולה, המשיכה לכבוש גם קהלים מבוגרים יותר ובשנים האחרונות אף הפכה לכוכבת רשת, לצד בעלה אבישי דקל, בסרטונים שמספקים הצצה לחיי הזוגיות של השניים. גם בגיל 78 היא ממשיכה להצחיק ולכבוש את הצופים, מבלי לאבד את הקסם, השמחה הגדולה והאנרגיה הבלתי פוסקת שמאפיינים אותה כל כך.

הערב (חמישי), הכוכבת שכבר רגילה לאור הזרקורים, חזרה למסך והתארחה לראשונה ב"ריאיון מיוחד". שם שיתפה את קבוצת המראיינים שעל הרצף האוטיסטי בפרטים מפתיעים על חייה, וענתה בפתיחות על כל השאלות שהופנו לעברה מצד המראיינים. שביט סיפרה בגילוי לב על האירוע המביך ביותר בקריירה שלה, ההתאלמנות מבעלה הראשון בגיל צעיר והניתוח שהותיר אותה בכיסא גלגלים.

בעלך הראשון ז"ל נפטר בגיל צעיר ממחלת הסרטן, איך זה הרגיש להיות אלמנה?
"הייתי בת 24, וזאת פרידה איומה. זאת הייתה אהבה מאוד גדולה והוא היה מאוד צעיר. היינו נשואים שנה וחצי, שנה וחצי שלא מספיקים לריב בהם. זה צער שלא דומה לכלום ונראה שאי אפשר לקום מזה לעולם".

את עם בעלך הנוכחי, אבישי, כבר 50 שנה. האם לפעמים את מתגעגעת לבעלך הראשון?
"אני יכולה להשתגע על אבישיקי, והוא אכן שווה שישתגעו עליו, וגם להתגעגע באיזשהו מובן לרגעים האלה המאוד צעירים, כשאין חשבון, כשהכל כל כך פתוח והכל כל כך חי ונושם וצעיר".

אפשר בכלל להישאר נאמנים לאותו בן אדם במשך 50 שנה?
"אפשר, בטח אפשר".

איך היה הדייט הראשון שלך ושל אבישי?
"ראיתי אותו בבריכה, אני הייתי קובה קטנה והוא היה כל כך יפה. אמרתי לחברה שלי 'תראי את הבחור שיוצא עכשיו מהמים, הוא יהיה בעלי'. היא צחקה שנה, היא צחקה עד החתונה והתחתנתי איתו. זה היה הדייט הראשון אחרי זמן שחשבתי שכבר אי אפשר יהיה, והנה אלוהים פתח עוד דלת".

>> לצפייה ב"ריאיון מיוחד" עם ציפי שביט ב12+

בסרטונים שלכם אתם מתבדחים על הסקס שלכם, באמת יש עדיין סקס בשלב הזה בחיים?
"יש, אבל אחר. הרבה פחות שפגטים, הרבה פחות פליק-פלאק לאחור. אבל יש היכרות, יש מתיקות ויש חום".

מה קרה לך ברגל שמקשה עלייך ללכת?
"מה שקרה לי ברגל הוא מבחינתי דבר קשה מנושא. היה לי ניתוח של החלפת מפרק ירך, שזה ניתוח קל, ובאיזה טעות איומה וטראגית פגעו בעצב של הרגל הבריאה. הלכתי לניתוח ברגל אחת ויש לי שיתוק ברגל השנייה, הבריאה. ואני שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם זה לרקוד, לא יכולה לעשות את זה יותר. וזה לא הפיך".

אז נכנסת לניתוח כשאת הולכת ויצאת ממנו כשאת לא הולכת?
"לגמרי, זה לא סתם הולכת. אני הלכתי 10 ק"מ ביום, אני התגלגלתי על הבמה, אני נכנסתי לסיר, אני יצאתי, אני עליתי רק במדרגות, אני לילה קודם רקדתי עם 500 חיילים. זה לא היה איטי, לא יכולתי להתרגל, לא הייתה הכנה, נכנסתי רוקדת ויצאתי על כיסא גלגלים. זה עצב שאין לתארו במילים. הבת שלי לא מרשה להגיד שאיבדתי הכל. היא אמרה לי 'זה לא הכל, יש ילדים, יש אבישי, יש קהל. זה מעליב שאת אומרת הכל'. אז אני לא משתמשת במילה 'הכל', אבל איבדתי עולם ומלאו. המשפחה שלי ליוותה אותי ועשתה את זה אפשרי וכדאי להילחם ולחיות, אחרת לאבד ברגע כל כך הרבה - זה לא אנושי".

האם היה רגע שנשברת?
"כן, היו הרבה רגעים כאלה. זה לקח המון זמן. הייתי בבית לוינשטיין, ראיתי אנשים שנפגעו באופן מאוד קשה וראיתי שהם קמים, ראיתי שהם שמחים לקראתי וראיתי שגם כשאני בכיסא גלגלים הם מחכים לי שאני אכנס ואספר בדיחה, ואמרתי: 'האהבה נשארה, אני אקום מזה'. התאמנתי וקמתי מכיסא הגלגלים, עזבתי את ההליכון ואני מתנהלת עם מקל. אני מופיעה בהצגה מצחיקה בצורה בלתי רגילה שנקראת 'לשחרר את נחמה', כולם עם הליכון שם אז זה נראה רגיל לגמרי".

היה שלב שרצית להסתיר שאת הולכת במקל?
"כן, רגילים לציפי שביט רצה ובריצה הזאת היה משהו שאין לי מילים להסביר אותו. אז כן, מקל היה לי מאוד קשה".

מה הכישלון הכי גדול בקריירה שלך?
"אני לא רוצה להישמע יהירה, אבל לא היו לי כישלונות. ביום העצמאות לפני הרבה מאוד שנים רצתי מבמה לבמה וממש הרגשתי באיזשהו שלב שאני צריכה להתפנות. אני עולה לבמה ובכל מקום מתחילים לשיר 'מי שטוב לו ושמח כף ימחא', ואני עולה בירושלים, ברמלה, בחיפה וכרמיאל. בכרמיאל אני מרגישה שפשוט זה מגיע לי לפה, ואני שואלת את מנהל הבמה איפה אני יכולה ללכת רגע להתפנות. כבר הכל מלא קהל והכל מלא ילדים, והוא אומר לי 'פה יש פינה שקטה ואת יכולה ללכת ולהתכופף ואף אחד לא יראה'. אני מתכופפת לאט לאט, מתחילה להנות מהדבר הזה ופתאום אלפי זיקוקי דינור עפים עליי. מסתבר שהתיישבתי מתחת לשלט '40 שנה לכרמיאל', מפה התחלתי לשיר 'מי שטוב לו ושמח כף ימחא', הייתי בכזה הלם והבנתי שאם אני לוקחת את זה לכיוון הטוב נהיה אירוע מהפשלה".

בת כמה את?
"נולדתי ב-1947, שנה לפני קום המדינה".

את נראית ממש צעירה לגיל 78, איזה טיפולים קוסמטיים עשית?
"פה ושם אני מתחזקת את היופי הטבעי שלי, שאי אפשר להתעלם ממנו".

חברך הטוב ספי ריבלין ז"ל נפטר אחרי מאבק במחלה קשה, איך הרגשת?
"ספי נפטר בחנוכה. אמרתי לו: 'איך אתה, מלך הטיימינג, נפטרת בדיוק בחנוכה כשאני על הבמה?', לא יכולתי להאמין שהוא איננו. עשינו 1,300 הופעות יחד, היינו מדברים כל הדרך הלוך וכל הדרך חזור, ההצגה הייתה סוג של הפרעה. לפעמים כשהיינו חוזרים הביתה הנהג היה אומר: 'יאללה תרדו כבר מהאוטו נורא מאוחר', לא יכלנו להיפרד".

אילו יכולת לדבר איתו עכשיו רק חמש דקות, על מה הייתם מדברים?
"וואו, חמש דקות בחיים לא היו מספיקות לי לדבר עם ספינק'ה. הייתי מספרת לו על הילדים, על הנכדים, שעשיתי פן. הייתי מספרת לו עליכם, שזה מפגש אחר וחדש ומיוחד".

מה עושים כשמישהו שממש אוהבים מת?
"עצובים. כשחווים מוות זה עצוב אין דרך אחרת לתאר את זה".

האם את מפחדת מהמוות?
"אני לא חושבת על זה. פעם בכלל לא חשבתי על זה, הייתי בן אדם שלא יודע פחד מה הוא. אני לא פוחדת מהמוות, ויש לי שם גם המון חברים, ההורים שלי שם, דודו דותן שם, ספינקה שם ועוזי חיטמן שם".

האם היית רוצה שיחיו את דמותך בבינה מלאכותית לאחר מותך?
"כן".

מה הסוד שלך בלהיות תמיד שמחה?
"נולדתי שמחה וגם עם השנים לקחתי את זה למקום הזה. בלי שמחה זה בלתי אפשרי, אני בעצם רואה בכל דבר איזה חיוך קטן. בילדים, בטיפול בהם, בגיל הזה שלי שכבר הכל מתחיל לעוף לכל מיני צדדים".

איזו ילדה היית?
"מה שרואים עכשיו זה דופליקציה של מה שהייתי. רק שעכשיו אני חיה מזה, ואז כולם אמרו: 'מה יש לילדה המשוגעת הזאת? למה היא לא לומדת? למה היא לא בבית ספר? למה כל דבר זה פרצוף? למה כל תשובה זה לשיר? למה לא מעניין אותה כלום?'. אז לא היה ריטלין, היום אנשים חופפים עם ריטלין, אז כל המורים והמורות חשבו מה יהיה עם הילדה הזאת ואיך היא תגדל. הייתי תלמידה מאוד בינונית. זה הוכחה שאם הולכים עם הדבר שלכם, השמיים הם הגבול".

היית יותר קרובה לאבא שלך או לאמא שלך?
"הייתי קרובה לשניהם. לאבא שלי היה הקול הכי יפה בעולם, נורא אהבתי לדבר איתו. אספר סיפור שלו, הוא נולד בוורשה, והסבא וסבתא שלו גרו בלודג'. הוא היה נוסע עם ההורים פעם בחצי שנה לבקר אותם, וכשהוא היה בן שמונה הוא רצה לנסוע לבד. ההורים מאוד לא רצו כי ילד בן שמונה לבד יכול לקרות משהו, אבל הוא נורא הפציר בהם והוא נסע לבד. כשהוא עלה לרכבת אבא שלו אמר לו: 'אני שם לך פתק קטן בכיס, אם אתה עצוב וקר לך ואתה רעב, תוציא את הפתק הזה ותסתכל עליו'. הוא עלה לרכבת, ישב בקרון והכל היה טוב. ואז הוא הרגיש נורא עצוב פתאום, הוא הוציא את הפתק ועל הפתק היה כתוב: 'אני יושב בקרון האחרון'. זאת אומרת 'אני שם בשבילך'. כשאבא שלי סיפר לי את זה הוא אמר : 'אני אהיה אחרייך גם כשאני לא אהיה, אני יושב בקרון האחרון', והוא שם. ואני חושבת עליו המון, אני חושבת על כל אהוביי המון והם חלק מחיי".

ההורים שלך דאגו שבחרת להיות שחקנית?
"כשאני רציתי להיות שחקנית אף אחת לא רצתה להיות שחקנית. באתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני רוצה לשיר ולרקוד, והוא אמר לי 'זה יפה אבל מה תעשי כשתהיי גדולה?'. כל הופעה שאני מסיימת אני אומרת: 'אבא נורא פחדת עליי, אני רוצה להגיד לך שזה מקצוע פנטסטי, ותודה שאפשרתם לי לעשות את מה שגורם לי כזה אושר'".

בשנת 1997 דודו טופז הבטיח שינחתו חייזרים אצלו בשידור חי בתוכנית. זה המשדר הכי נצפה בטלוויזיה בערוץ 2 ועשה 47 אחוזי רייטינג. בסוף התגלה שהחייזר זאת את, איך זה קרה?
"הוא צלצל כמובן באמצע הלילה, הוא לא ישן אף פעם ואני גם אחת שישנה שעה בלילה ובמפוצל. הוא אמר 'הבטחתי שמחר ינחתו פה חייזרים', אז אמרתי לו 'אז מה', והוא אמר לי 'את החייזר'. הביאו לי בגד שנראה כמו שקית ניילון, לא היה בגד לחייזר כי גם לא יודעים איך חייזר בדיוק נראה. אמרתי לו 'אנשים יקיאו על הטלוויזיה, אף אחד לא יקשיב לזה, אף אחד לא יראה את זה. אנחנו נצטרך לרדת מהארץ'. ואז נחת הליקופטר ואני עמדתי שם עם הדרעק הזה שסגרו לי בראש ובלי לנשום, והגענו ל-47 אחוזי רייטינג".

האם יש רגעים שנמאס לך להיות מצחיקה כל הזמן ואת עושה את זה בכוח?
"לא. להפך, אני שמחה ואני מדליקה את עצמי, כי אני חושבת ששמחה זה ערך עליון. אני לא מתעייפת מזה ולא מחליפה את זה בשום דבר אחר. אם יש רגעים פרטיים שהם יותר עצובים אז אני נשארת רגע בבית, ואני עושה עם עצמי את העבודה הזאת כשאני יוצאת החוצה. אם לא מחייכים אליי אני אבודה".

איך זה להיות לא רזה שאוהבת לאכול ולחיות עם בעל רזה שבקושי אוכל?
"אני חיה באמת עם מישהו שהאוכל הוא לא משאת נפשו. הוא טבעוני וזה לא קל להיות נשואה לגבר שלא משתגע על אוכל כי אני משתגעת על אוכל".

עד כמה נושא המשקל מעסיק אותך?
"זה מעסיק אותי. זה לא שאני רוצה להיות דוגמנית, אבל עכשיו בהחלט רואים שאני עובדת על זה".

את יכולה להבין את מי שאת מעצבנת אותו?
"לא. אני חושבת שאני משהו, אין אנשים שאני מעצבנת אותם. אני חושבת שאני ממש נותנת לחיים תבלין עולמי".

האם הזדקנות מעציבה אותך?
"כן, זה חלק מהחיים כמובן. תמיד אני בורחת למשהו יותר מצחיק כי זה עוזר לי, ואני מסתכלת על חברים שלי שכבר לא שומעים טוב ולא רואים טוב וכולם עוד נוהגים".

היה רגע בחיים שהרגשת שאת כבר לא רלוונטית?
"זה מפחיד, אני בכלל רואה בזה נס שאנשים יוצאים מהבית, מוצאים בייביסיטר ובוחרים בדבר שלי, זה לכל הדעות נס בלתי רגיל. אני לא חושבת על הרגע שבו כבר לא אופיע, לא חשבתי שיכול לקרות לי רע כל כך, אז מה עכשיו אני אתחיל לפחד מלא להיות מרלוונטית כשאני נלחמת כל יום?".

את מלווה את המדינה מיום היוולדה, מה נראה לך שיקרה לנו פה?
"אני מאחלת למדינה מה שכל אחד ואחת מאחלים לה - שלום וטוב. כי אנחנו העם הכי טוב בעולם. אין אומנות כזאת, אין רופאים כאלה, אין לוחמים כאלה, אין בעולם דבר כזה כמו יצירת המופת הזאת שנקראת ישראל. אז היא תיראה טוב כי היא מדינה פנטסטית".