בסוף שנות התשעים נאלצו מנהיגי החברה החרדית להתמודד עם איום לא מוכר: האינטרנט. בשנת 2003, עם כניסת מכשירי הסלולר מהדור השני לישראל, מאות אלפי חרדים מיהרו לרכוש את המכשירים החדשים שאיפשרו שליחת הודעות טקסט. בהמשך הגיעו גם המכשירים החכמים שמצאו את דרכם במהרה אל צעירי החברה החרדית והדאיגו מאוד את מנהיגי החרדים, לא רק מהחשש מתמונות חושפניות אלא גם, ובעיקר, מהפחד מהצפת מידע.
בשנים האחרונות החרדים הגיעו גם לפייסבוק. בהתחלה הוא שימש בעיקר כפלטפורמה לחרדים אקטיביסטים שביקשו לטלטל את הממסד, אחר כך נוצרו שם גם קהילות שהתניעו שינויים חברתיים והשפיעו על החברה החרדית כולה. המפורסמות שבהן הן הקבוצות שהקימו הנשים החרדיות, שנחשפו בסדרה החדשה "חרדים ברשת" שיצרה רונה סגל.
בקבוצת "לא תשתוק" מתפרסמות עדויות, בלי שם ובלי פנים, על תוקפים מינית. חברי הקבוצה היו מעורבים בחשיפה של כמה סיפורים גדולים שמצאו את דרכם גם לתקשורת המוסדית. בקבוצה אחרת, "ישנן", חברות 22,000 נשים חרדיות ודתיות שמשתפות אחת את השנייה בנושאים האישיים ביותר. בקהילה מתקיים שירות מיוחד בשם "עלומת שם מתייעצת", פרופיל שתחתיו מעלות הנשים החרדיות פוסטים נפיצים בעילום שם ומציפות בעיות אישיות ורגישות כמו אלימות במשפחה.
קבוצת מחאה אחרת נקראת "לא נבחרות - לא בוחרות" והיא פועלת נגד מידור נשים מהציבוריות החרדית. הקבוצה הולידה את הדור הראשון, השני והשלישי של הפמיניזם החרדי. אחת מהפעילות הבולטות והמובילות בקבוצה היא הפעילה הפוליטית החרדית מיכל צ'רנוביצקי. "הקבוצות האלה לא נוצרו בשביל איזושהי מטרה חברתית או במטרה ליצור שינוי, אבל זה מה שקורה", מסבירה צ'רנוביצקי, "נשים מדברות אחת עם השנייה ומעלות נושאים שאולי במקומות אחרים הן לא יכולות לדבר עליהם".
אילו צרכים קבוצות הפייסבוק הללו ממלאים עבורן?
"קבוצת 'ישנן' למשל היא כמו מפגש הגינה הגדול ביותר. זה מזכיר את התופעה שנשים יורדות אחר הצהריים עם הילדים לגינה, יושבות לדבר ופותחות אחת עם השנייה נושאים אישיים. פה זה 20 אלף נשים שזה מה שהן עושות. זה הפמיניזם הכי קלאסי. הן קולטות שאלה לא רק הצרות שלהן בבית ומול בני הזוג שלהן, אלא שזו החברה, זו התרבות. 'לא תשתוק' היא ממש כמו Me Too, הרבה פעמים רואים איך סיפורים משם יוצאים מהרשת ועוברים לחיים האמיתיים".
צ'רנוביצקי, יו"ר תנועת עיר ואם לקידום נשים חרדיות, הייתה בקבוצה של 25 הנשים הראשונות שלמדו לתואר ראשון ויצאו לשוק העבודה כדי לפרנס את משפחתן. בסדרה, צ'רנוביצקי מודה שאמנם חלוקת התפקידים המסורתית בבית משתנה, אבל בכל הנוגע לקבלת החלטות על מה שקורה בחברה החרדית או במדינה, הנשים מודרות לחלוטין.
"נוצר היפוך בתפקידים הקלאסיים בתוך החברה המודרנית של נשים וגברים, זה משתנה ממשפחה למשפחה אבל אפשר לראות את זה בחיי היום היום של החרדים דווקא במשפחות האברכיות", מספרת צ'רנוביצקי, "הגברים הם אלה שעושים את הכל - מבשלים, מנקים, נמצאים עם הילדים לפעמים יותר זמן מהאמהות, והנשים הן המפרנסות. כשאתה מסתובב בבני ברק אתה רואה שמי שלוקח את הילדים לגן זה האבא, זה משהו מאוד יוצא דופן".
אבל בציבוריות החרדית ובפוליטיקה המקומית והארצית, המצב הפוך לגמרי.
"בחברה החרדית מוקדי הכוח, החשיבות וההיררכיה בנויים בין השאר על אלו שלומדים תורה, שהרי עולם התורה הוא הדבר הכי חשוב שם. בנות לומדות חומש אבל לא גמרא. עצם זה שהן מודרות מהדבר הכי משמעותי עבור הציבור החרדי כבר שם אותן במקום אחר. כל חצרות הרבנים והעסקנות החרדית נשלטות בידי גברים. מערכת החינוך החרדית מנוהלת כולה על ידי עמותות ואין שם אישה אחת. ככה גם במועצות המקומיות שמעולם לא עמדה בראשן אישה. הנשים מודרות לגמרי מהמקומות האלה שבהם נקבעת המדיניות".
איך אפשר לייצר שינוי במסגרות כל כך נוקשות וסגורות שהדרת נשים השתרשה בהן ממש?
"אני וחבורה שלמה של פמיניסטיות התחלנו עם הקמפיין "לא נבחרות - לא בוחרות" שהעלה לסדר היום את השאלה למה אין נשים בפוליטיקה החרדית. התחיל דיון בתוך המגזר החרדי ומחוצה לו שנמשך עד היום והמעגלים שלו הולכים וגדלים. אני חברה במפלגת העבודה משנת 2010 ועושה את השינוי ברגליי וגם חברת הנהלה בשדולת הנשים. הקמנו קו ייעוץ משפטי בנושא זכויות בעבודה לנשים ואנחנו מקבלות 1000 פניות בשנה מחרדיות שקודם לא היה להן לאן לפנות. יש לי חברות שהתחילו ללמוד גמרא ולדבר על פמיניזם דתי. זה בקטנה אמנם, אבל לפני חמש-שש שנים לא חשבנו שמישהי תעז לגעת בזה בכלל".
מאז שהתפרצה מגפת הקורונה בישראל והתפשטה גם בערים החרדיות, נשמעה לא פעם ביקורת חריפה כנגד המנהיגים החרדיים ותושבי הערים. נטען כי עם פרוץ המגפה הם מיאנו להישמע להנחיות משרד הבריאות, מה שהוליד תחלואה גבוהה בערים אלה לעומת הערים החילוניות.
"לחברה החרדית, בטח בחלקים היותר סגורים שלה, יש נטייה טבעית לחוסר אמון בממסד הכללי בישראל", מסבירה צ'רנוביצקי, "זה מחסום שצריך לשבור. ההוראות לא ירדו מספיק מהר, וכשהם כבר ירדו לקח זמן לקלוט אותם וליישר קו. העיכוב הזה היה קריטי. היה גם סיפור די משמעותי עם חלק מהרבנים, עברה עוד תקופה עד שבאמת סגרו את מוסדות החינוך".
מי אשם בזה? ההנהגה החרדית או הממשלה שלא ידעה איך להגיע לחברה החרדית?
"העניין הוא לא לחפש עכשיו את האשמים, אלא להבין איך לעשות את זה אחרת. יש פה קבוצת אנשים שמבחינתם יש משמעות גם לסמכות הרבנית ולא רק לסמכות משרד הבריאות. זה שראש הממשלה מדבר בשמונה בערב זה לא משמעותי מבחינתם אלא מה שאומר הרב שלהם בעיר. ברגע שמשרד הבריאות יודע שהוא צריך להנחיל מדיניות חדשה על כלל תושבי מדינת ישראל, הוא צריך לחשוב לא רק על הישראלי הממוצע אלא לראות מול העיניים את כל הישראלים. מה שמתאים לתל אביב לא מתאים בהכרח לבני ברק. במובן מסויים לא סופרים אותך, אתה שקוף, בשוליים. המדיניות הזאת שלא מחשיבים את החרדים והערבים לא קיימת רק בתקופת הקורונה אלא גם ביום ביום והיא פוגעת בכולם".