"אני חולם חלומות קשים וישראליים, לא מסוגל לחלום על מקום אחר"

יום הכיפורים בפתח, ואיתו הזמן לחשבון נפש אמיתי. עבור חלק המעגל אכן עודו פתוח, ואולי הם אפילו יזכו לאכול סעודה מפסקת עם אהובים שלא בהכרח היו בבית בצום שעבר. עם זאת, ממש לא כולם יצומו עם קרוביהם השנה. גם בתשפ"ה מדינת ישראל ידעה אובדן וכאב, כשנתיים אחרי היום שטלטל אותה והפך כל יום עבור מצטרפי מעגל השכול ליום של סליחה. 28 משפחות חללים חטופים עוד מחכות ליקיריהם, התקווה לקבל מחילה ולהתחיל מחדש מהדהדת כמעט בכל בית. רגע לפני שייכנס הצום הזה, אירחו מעיין אדם ויואב לימור במשדר המיוחד "יומן מלחמה" אנשים וגיבורים שכולנו חייבים להם סליחה, תודה או לפחות לשמוע את הסיפור שלהם.

"רציתי למות כמה שיותר מהר, חשבתי לקחת נשק ולירות בעצמי"

סג"ם עדן רם ספגה 12 כדורים כשהסתתרה בחמ"ל בסיס אורים במהלך מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר. על אף שנפגעה קשות, רם הצליחה להינצל - והיום היא מספיק חזקה לחלוק מה שעברה: "כשהמחבלים הגיעו בהתחלה לא רציתי שהחיים ייגמרו, הייתי רק בת 20. רציתי להיות אמא. כשהבנתי שזה הסוף והם היו מולי, הכל השתנה ורציתי למות כמה שיותר מהר. חשבתי לקחת נשק ולירוץ בעצמי". היום, החיילת מוציאה מהגוף שאריות אחרונות של הפציעה באותו יום: "לפני שבועיים היה לי ניתוח, הוצאתי פלטינות מהגוף. לא נתפסים הדברים שיצאו ממני".

"אבא חסר לי בהכל, אני רוצה שכולם יבינו שהוא נחטף חי ושלם"

לפני כמעט שנתיים נחטף יוסי שרעבי חי ושלם מביתו, ונרצח בשבי חמאס. בתו אופיר עדיין לא מצליחה להאמין שכך נגמר הסיפור שלו: "אני תקועה במחשבה שהוא חוזר, שאני מחבקת אותו בבית החולים. אני לא מקבלת מחשבה שהוא לא בחיים", היא שיתפה בדמעות: "אבא חסר לי בהכל, אני חושבת עליו כל יום. היחידים שמבינים אותנו אלו משפחות חטופים אחרות, ונהיים פערים בין החטופים החיים למתים. אני רוצה שכולם יבינו שאבא שלי היה חי. למה עוד מחכים, מה עוד צריך לקרות כדי שיבינו שצריך להחזיר אותם כאן ועכשיו". על אחיו של יוסי, אלי שרעבי, שחזר מהשבי במסגרת עסקת החטופים השנייה, אמרה אופיר: "הוא היה במקום הכי נמוך אבל עכשיו הוא הולך ומצליח. אני מקווה שגם עבור נוספים הסיוט הזה ייגמר".

"הגוף שאני שייך אליו הולך ומשתנה לרעה"

העיתונאי רזי ברקאי היה עד גם לזוועות שבעה באוקטובר, אבל גם לנצחון המתוק של מלחמת ששת הימים אי שם ב-1967, לתחושת הטעם המריר אחרי מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 ואפילו למדינה שנכבתה ב-1995 אחרי שיצחק רבין נרצח. ברקאי לא ממהר להגדיר את עצמו פוסט טראומתי: "אני עתיר טראומות, יש לי בעיקר תסמינים. אני מסתכל פנימה על העצבונות שהיו לנו, ולא יודע לשים את האצבע בעקבות מה זה. אני חווה חלומות קשים וישראליים, לא מסוגל לחלום על משהו אחר".

כשנשאל שדרן העבר לאן לדעתו הולכת המדינה, הוא ענה בנחרצות: "אני לא יודע אם הנכדים שלי יגדלו כאן. העסק התחרבן לנו ברמות הכי עצובות, אני מסתובב בחודשים האלו די מיואש. כבר שנתיים ראש הממשלה מהתל בנו, אני הולך ומאבד תקווה. אלו לא אותן ידיים שהיו כאן פעם, יש חצי מהאוכלוסייה שאני לא מרגיש שהוא העם שלי, והוא רק ילך ויגבר. הגוף שאני שייך אליו הולך ומשתנה לרעה".

"אח שכול זה מעמד כפול, כואב גם עליך וגם על ההורים"

גם המגישה מעיין אדם הצטרפה בצער למעגל השכול בשבעה באוקטובר, עם הירצחה של אחותה מפל במסיבת הנובה על ידי מחבלי חמאס. כשאחיו של סרן הראל איתח ז"ל שמת מפצעיו אחרי הקרבות בעזה בדצמבר 2023 התארח באולפן, היא כאבה גם את האבל הפרטי שלא מרפה ממנה: "זה אף פעם לא עובר. אני עדיין מעבירה לה בגדים, השכול מגיע דווקא ברגעים שלא מוכנים. השיר שאהבתם שמתנגן ברדיו, ריח של משהו שאכלתם יחד.

"אח שכול זה מעמד כפול", היא הוסיפה: "כי כואב גם על אחיך ועליך אבל גם על ההורים. נשבר הלב מלראות אותם. ממש אחרי השבעה כשהגעתי להתראיין, יאיר שרקי אמר לי שגם אם זה לא מובן לי עכשיו, אני אהיה מאושרת. אבל האושר לא חוזר להיות כמו שהיה, רק יהיו אור ושמחה חדשים בבית". אחיו של סרן איתח ז"ל השיב בעצב: "אנחנו משאירים להראל תמיד צלחת בבית, שהיא כמו מצבה. ההורים שלי מחכים לו, שובר את הלב לראות שאף אחד לא אוכל ושותה ממנה. הבית נשאר חלל ריק".