מיזם "זיכרון בסלון" הפך לחלק בלתי נפרד מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, עם למעלה ממיליון מארחים ומתארחים שצפויים לארח ולהתארח השנה בארץ ובעולם. המטרה של המיזם היא לשמוע ממקור ראשון את העדויות של ניצולי השואה, בדרך אישית, משמעותית ומקרבת הרבה יותר. לאחר שבשנה שעברה פעל המיזם באופן דיגיטלי, השנה הסלונים נפתחים שוב. בערב יום השואה הקרוב, עשרות אלפי ישראלים ב-60 מדינות בעולם, יפתחו את ביתם ואת ליבם לאירוחי המפגשים, ואתם מוזמנים להגיע, לחוות, לשמוע, לספר ובעיקר לזכור ולא לשכוח.
השבוע, פתחה את סלון ביתה גם המסעדנית ואשת העסקים המצליחה, רותי ברודו, במטרה לתת במה לעדות של אימה, יהודית פרידלנדר. זאת הפעם הראשונה שסיפרה על האירועים שעברה במחנה העבודה, בעודה בת ארבע בלבד. "אני זוכרת שיום אחד אבא שלי בא ואומר לנו שהולכים לטרנספורט", פתחה יהודית בעדות, "לא יכולנו להגיע באופן חוקי, אז אני, אח שלי, אחותי וההורים הגענו למקום שהייתה בו גדר תיל גבוהה. אח שלי זחל מתחת לגדר פתאום ואמר שהוא מצא פרצה, שאנחנו יכולים להיכנס לבלוק שהוא לא מלא".
בבוקר למחרת, הוריה הלכו למתפרות מדים עבור הצבא הגרמני, והצליחו להסתנן בתור כוח עבודה למפעל. "בינתיים עברו כמה ימים ואחותי חלתה ומתה", שיתפה יהודית בכאב, "ואז עוד טרנספורט ועוד טרנספורט, וכל הזמן הפחד הזה מסביב. כבר ידעו שאושוויץ זה מחנה השמדה, אבל ככה שרדנו. אחרי כמה זמן, מנהל המחנה אמר שאנחנו חופשיים, אז התחלנו לברוח מהמחנה לכיוון היערות. זה פחד, לא ראינו בעיניים בכלל. לאח שלי היה תרמיל והוא שם אותי בתוכו על הגב וככה הוא נשא אותי. הוא היה באמת גיבור".
בשלב מסוים המשפחה נתקלה בפרטיזנים, ואחד מהם צעק את שמה של אם המשפחה. "ופתאום היא צועקת את השם של אח שלה, שהלך לפרטיזנים", שחזרה יהודית את רגע האיחוד, "הוא נתן לנו תיק עם אוכל ומלא כסף, אבל מה זה מלא כסף – חבילה ענקית. זה מה שהציל אותנו במלחמה. היינו משלמים לאיכרה שהתחבאנו אצלה, כל חודש נתנו לה כסף והיא שמרה עלינו, דאגה שיהיה לנו אוכל. היינו 11 איש בבקתה הזאת, אמא שלי הזמינה עוד שתי משפחות מהעיר שיהיו איתנו. פחדנו כשהכלבים נבחו, ידענו שהגרמנים בכפר ופחדנו שהם יעלו עלינו. זה היה פחד נוראי".
קרוב לסוף המלחמה, יהודית ומשפחתה שמעו את התותחים הרוסים והבינו שהם נמצאים בשלבי הסיום של הלחימה. "אחרי שהשתחררנו באנו לעיר שלנו וקיבלו אותנו לא יפה", סיפרה יהודית, "זה לא היה הבית שלנו, זה לא היה המקום שלנו ויכולנו להרגיש את זה כל הזמן. כשהלכתי ברחוב זה כאילו כתבו לי על הגוף יהודייה בגדול. כולם ידעו שאני יהודייה וכל אחד שהיה יכול נתן לי בעיטה, ירק עליי, מה שהיו יכולים".
כמה עשורים מאוחר יותר, רותי ברודו נסעה יחד עם אימה לטיול שורשים, ונדהמה לגלות שזו זוכרת לפרטי פרטים את כל המקומות. "אנחנו נוסעים על כביש, עצים משני הצדדים, ואמא שלי אומרת 'זה פה, זה פה'. עכשיו אני נדחסת לדרך לא דרך, לא היה שם שום שביל, זה היה בתוך יער ואני נוסעת קדימה. אנחנו מגיעים לבית ויוצא אלינו בן אדם ששואל מה אנחנו מחפשים פה. אמא שלי מתחילה לדבר איתו והוא אומר לה שזה פה ולוקח אותנו פנימה. מסתבר שהוא קנה את הבית מאנשים שהחביאו יהודים. הוא הביא לנו את התמונות של הזוג שהחביא אותם. זה הזוי, איך היא זוכרת? היא הייתה תינוקת".