"תמיד נשארתי אני": בתו בת ה-8 של שורד השבי שגיא דקל חן משתפת
דווקא בערב החגיגי שפותח את השנה החדשה, המשדר המיוחד בהנחיית אברי גלעד שם במרכז את מציאות הילדים שמתמודדים עם החיים אחרי השבי וטרגדיית שבעה באוקטובר. בר דקל חן, בתו של שגיא שורד השבי, סיפרה על המציאות שכאבה בזמן שאביה נעדר: "היה ממש קשה לעבור את זה"
כמעט שנתיים עברו מאז אסון שבעה באוקטובר. 48 חטופים וחטופה חיים ומתים נותרו בעזה, בזמן שאחרים זכו לחזור הביתה לקרוביהם, ויציינו את ראש השנה הקרוב בחיק האהובים שלהם. אחת המשפחות שהתאחדה השנה היא משפחת דקל חן, שקיבלה בחזרה את אבא שגיא שחזר לאשתו מילי ולשלוש בנותיו, בהן שחר מזל שנולדה בזמן שהיה בשבי. במסגרת משדר ראש השנה שמנחה אברי גלעד בסימן "הילדים של ישראל" (הערב, שני, אחרי החדשות, ערוץ 12) סיפרה בר בתו הבכורה של שגיא על הקשיים שחוותה בזמן שאביה לא היה בבית.
"אני לא רוצה שיקרה עוד אסון כמו שהיה", סיפרה בר בת השמונה בבגרות: "ממש קשה לעבור את זה. אני יודעת שאני ממש חזקה, התמודדתי ממש יפה כשאבא היה בשבי". בתו של השורד גם סיפרה על אות החוסן שקיבלה: "בחרו 15 נציגים ממש חזקים, לא באלימות פיזית אלא בנפש, ונבחרתי להיות אחת מהם. לא השתניתי בגלל מה שקרה לנו השנה, אני תמיד אשאר אני".
בתוכנית התארחה גם ליה בת השבע, בת דודתה של אמילי דמארי שהפכה לסמל. ליה ענדה על חולצתה סיכה עם היד של אמילי, וסיפרה על האובדן שחווה כפר עזה בו היא מתגוררת: "אמילי הייתה שם הרבה זמן, דאגתי לה הרבה. גם גלי וזיוי (ברמן) חברים שלה נחטפו, הם לא חזרו. הם האחרונים שנשארו שם מכפר עזה".
ילדים רבים ראו את הוריהם יוצאים לשבועות ארוכים של מילואים, לעתים אפילו חודשים. כרם סויסה בת ה-8 מטירת הכרמל תיארה את התחושה: "מרגישים מאוד לא נעים, לרגע אתה בוכה, לרגע אתה עצוב, לרגע אתה כועס". ניתאי, שאביו גויס כרופא, סיפר איך סייע בבית בזמן היעדרותו: "אני עזרתי לאמא, היא צרחה כי היה ג'וק בבית ואמרתי לה 'מה מפחיד בג'וק?'. לקחתי נייר, הרמתי אותו וזרקתי לפח". במקרה של אבישג שווייץ בת ה-6 מלוד, הייתה זו דווקא אמא שגויסה והיא תיארה איך זה השפיע עליה: "עבדתי עם אבא בחשבון, קראתי מלא ספרים ועזרתי לאבא גם להכין אוכל. במקום שאמא תעזור לאבא, אני הייתי במקומה".
בגבול הצפון, הילדים חוו את המתקפות של חיזבאללה במשך תקופה ארוכה, כזו שעזרה לחשוב על כמה עצות להורים במצבים כאלה: "שלא ילחיצו יותר מדי, אם הורה יבוא לילד ויגיד לו: 'עוד שנייה ייפול פה, קדימה לממ"ד', זה ילחיץ", אמרה נועה בן יעקב בת ה-8.5 מקיבוץ חניתה. אנאל מלכה מקריית שמונה הוסיפה: "שלא יסתירו מאיתנו שיש את הדבר הזה ויאמרו 'לא, זה סתם תרגיל, לא צריך לפחד', שיספרו לנו מה באמת קורה". היא גם סיפרה איך היא מתמודדת עם הפחד: "בלילה תמיד קופצות לי לראש מחשבות מפחידות כאלה, שיבוא פתאום מחבל או דברים כאלה. כשאני עושה 'שמע ישראל', אני לא חולמת על שום דבר, רק על דברים טובים, או שאני פשוט נרדמת".
המלחמה הביאה גם לאירועים לא שגרתיים, כמו שסיפר לביא טגנר בן ה-7 מרעננה: "חיילים מצאו כלב שהיה על מוקשים בעזה, שחור עם פרעושים, הם רצו לפוצץ בית והוא היה נעול בארון. הם הביאו אותו אלינו, שטפנו אותו, היינו איתו והיום הוא אחרי מקלחת". עידו רופל בן ה-8 מהרצליה תיאר את ההשפעה של המלחמה על התא המשפחתי: "אחותי סוף סוף חיבקה אותי, ממש רציתי שהיא תחבק אותי. אבא שלי חזר למילואים, זה לא נעים כל כך, אבל התקשרתי אליו כל הזמן. געגועים גדולים, אבל ידעתי שזה לטובת ישראל ואחותי ואמא שלי עזרו לי".
חזית נוספת שהתפתחה למלחמה של ממש היא החזית האיראנית, כשבמשך 12 ימים במהלך חודש יוני, הרפובליקה האיסלמית שיגרה מאות טילים בליסטיים לעבר ישראל. מבנים רבים בארץ נפגעו, ביניהם ביתו של יהל עוז בן ה-7.5 בתל אביב: "נהרסה הספה, החדרים שלי, של אמא שלי ושל אחותי, המטבח והסלון. זה עצוב כי אין לך בית, כל הרגשות שלי ביחד פשוט מעורבבים, כאב, כעס, מסובך לי כל הראש", סיפר יהל.