הקרבות של יחידת שלדג ב-7 באוקטובר נחשפים: "אתה רואה זוועות. נמנעתי מלהסתכל והסטתי מבט"

זו אחת היחידות המסווגות ביותר בצה"ל, לא רבים מכירים אותה. אף שהיא פועלת כבר חצי מאה, מעט מאוד פורסם על עלילותיה. עכשיו, לראשונה מאז שהוקמה, שלדג נחשפת בסרט מיוחד בשני חלקים של בן כספית בקשת 12. בחלקו הראשון ששודר הערב (רביעי) מפקדי ולוחמי היחידה סיפרו על הרגעים הראשונים בבוקר 7 באוקטובר, הקרבות הקשים בעוטף וההצטרפות הייחודית למערך הלוחם בעזה.

בשעה 6:29 בבוקר שמחת תורה, מפקד היחידה סא"ל ב' (היום אל"ם) שהה בבית הוריה של אשתו ומשם יצא לשטח: "עברתי בין הילדים שלי ונתתי להם נשיקה, חייתי בתחושה פנימית שזה אירוע ענק. נכנסתי לאוטו ותוך כדי אנחנו מתחילים לעשות טלפונים, להקפיץ את כל היחידה, להכין הכל למלחמה ולפתוח את מחסני החירום".

היתרון המובנה של שלדג היא העובדה שבשל שיוכה לחיל האוויר, בכל עת יש מסוק בכוננות בבסיס וכל שעל הלוחמים לעשות הוא להגיע, להתארגן ולצאת לשטח. כך קרה גם בבוקר השבת השחורה ובתוך הבלגן שאפף את העוטף, הצוותים הראשונים שיצאו לא ידעו בדיוק לאן הם טסים: "אני יודע שיש לי כוח שנלחם בבארי ושבעוד מספר יישובים כבר יש מחבלים. במקביל אני מדבר עם קצין אג"ם של אוגדת עזה והוא אומר לי שמפקדת האוגדה נכבשה ואני מחליט שאותה צריך לשחרר", סיפר מפקד היחידה.

הקרב על מפקדת אוגדת עזה

חמאס שיגר למחנה רעים, בסיס אוגדת עזה, עשרות מחבלי נוח'בה במטרה לכבוש את המקום. סא"ל מונזר סוידאן, שהיה תורן שבת במחנה רעים, ניסה לבלום אותם כשלצדו שלושה חיילים נוספים בלבד: "אני מזהה שני טנדרים שמתחילים בהתקפה, יורים וזורקים רימונים ועוד כוח שחוסם את הצומת הראשי של הכניסה לאוגדה. אני צועק למפקד האוגדה שאני כוח קטן מול עשרות של מחבלים, לא בטוח שאני שורד את האירוע הזה, אבל אילחם עד הדקה אחרונה. הייתה לי הרגשה שזה היום האחרון שלי, אני אומר לחבר'ה 'תיפרדו אחד מהשני'. אני תופס מחסה ומקבל טלפון ממפקד שלדג שאומר 'תחזיק מעמד, עשר דקות נוחת אצלך ומגיע אליך עם כוח קטן'".

>>לצפייה בסרט המלא ב+12

כשלוחמי היחידה הגיעו אל היעד, נגלו לעיניהם חלק מהזוועות שאירעו מחוץ לבסיס: "עומדים שם אופנועים, רכב נוח'בה, רכב אזרחי מרוסק עם גופות בפנים, טנק מעלה עשן ודממת מוות", סיפר המפקד. בהובלתו של רס"ן עידו יהושע ז"ל, הכוח נכנס למחנה ומבין מול מה הוא עומד להתמודד: "פתאום נפתחת אש תופת מכיוון אולם הספורט ואז נופל לי האסימון, המחבלים שולטים באש על הכניסה לחמ"ל, זה מרכז העצבים של כל ההגנה על העוטף".

מפקד היחידה דילג יחד עם הקשר שלו, סרן רום שלומי ז"ל ורס"ן יהושע אל עבר האולם, אך שם הם נתקלים במארב ואש צולבת. בתוך המלכודת שטמנו להם המחבלים, נפגעו סרן שלומי ז"ל בראשו ורס"ן יהושע ז"ל בצווארו והשניים נהרגו במקום. "זה חודר איזה שריון ואיזו הבנה שאנחנו יכולים להיפגע, עד אותה נקודת זמן, ליחידה לא היו הרוגים בפעילות מבצעית. אז התחושה שאנחנו בלתי פגיעים התנפצה", סיפר אחד הלוחמים וחברו של יהושע ז"ל.

בשלב זה הוחלט להקפיץ עוד צוות למקום ובמקביל קיבל הכוח סיוע נוסף בצורה של מסוק קרב: "אין מכשירי קשר, אז הטייס מתקשר אלינו בטלפון שלו ואנחנו מכווינים אותו. הוא שולח לי תמונה של הכוונת מהמסוק בוואטסאפ, אני מסמן לו איפה קו כוחותינו ואיפה לירות, מוודא שהוא הבין ואז הוא תוקף", סיפר המפקד.

למרות סיכול האיום מאולם הספורט, מתברר שהסכנה לכלל הבסיס רחוקה מלחלוף: "אמרו לי שיש עוד חיילים נצורים במגורים, נפל לי האסימון שיש בסיס ענק שצריך לטהר, מאות חיילים עורפיים תחת מתקפה רצחנית", אמר סא"ל ב'. אחד הלוחמים תיאר את רגע ההסתערות: "זה היה אחד הרגעים היותר מפחידים, אני פותח דלת ולא יודע מה אפגוש מאחוריה. אנחנו מוצאים אנשים פצועים, חיילים בפיג'מה, אזרחים בתחתונים שברחו מהנובה והרוגים. אתה רואה זוועות, נמנעתי מלהסתכל והסטתי מבט".

כ-12 שעות לאחר שנכבשה, שוחררה מפקדת אוגדת עזה בזכות המאמץ של לוחמי שלדג, יחד עם סיוע של סיירת מטכ"ל וצנחנים. ההחלטה להגיע למקום כמה שיותר מהר ככל הנראה מנעה אסון גדול יותר, אך יש החלטות שבדיעבד מפקד היחידה חושב שהיה צריך לקבל אחרת: "אם הייתי יודע שבזמן שאני נלחם באוגדה יש קיבוצים שאין אף כוח שמגיע אליהם, הייתי אומר לכוח התגבור שהגיע אליי 'עזבו, לכו לניר עוז'. אני לא מרגיש אשם, אבל זאת האחריות שלנו שדבר כזה לא יקרה לנו שוב, זה מלווה אותי כל יום".

הלחימה בקיבוץ עלומים

אחיו של סגן ל', מפקד צוות ביחידה, היה במסיבת הנובה כשאל הטלפונים של כולם הגיעו ההתרעות על הירי מכיוון עזה. "שלחתי לו הודעות מתחילת היום, כתבתי אם יש אזעקות אצלם והוא לא ענה. כתבתי הודעה נוספת והוא ענה 'אוהב אותך', שאלתי אותו אם הוא עדיין שיכור והוא כתב 'יורים עליי, סיכוי טוב שאני לא יוצא מפה'. שאלתי אם הוא במרחב מוגן, הוא ענה שכן וזאת ההודעה האחרונה, חוסר אונים, דאגה, סיטואציה שאין לך מושג איך להתמודד איתה".

"התחלנו לנסוע לכיוון בארי וככל שאתה מתקרב כמות הגופות עולה, אני מבין שהאירוע יותר גדול, לצערי או לא, המשימה שהייתה לי בראש היא לא אחי הגדול", הסביר ל' על המראות בכביש 232, שקיבל את הכינוי "כביש הדמים". בדרך לבארי הכוח שמע ירי בכניסה לקיבוץ אחר, עלומים, ובאותו הרגע המשימה משתנה.

"לא רצינו לעצור פה, היינו אמורים להגיע לבארי בכלל, אבל בצומת עלומים ראינו גופה, בהתחלה חשבתי שזאת הייתה מחבלת, היא גם לא הייתה לבושה לגמרי. התמונה אפוקליפטית לחלוטין, אנחנו רואים מסוק שהתרסק ועולה באש, בהמשך הציר יש מארבים, עשרות מחבלים ומתקבלת החלטה של מפקד הכוח להתקדם רגלית בדילוגים למגע", סיפרו לוחמים.

רנ"ג עידו (קרידו) רוזנטל ז"ל היה הלוחם הכי ותיק ביחידה, בעל ניסיון מבצעי מרשים ואחריו הלוחמים נכנסים לפעולה: "פירקנו את כל השיחים בירי וקליעים שורקים מעלינו, כל הזמן הייתה אש נגדית, אין לנו את התחמושת שיש להם והכוח די חסר אונים. בגלל זה נראה לי הייתה החלטה להסתער בלי לדעת באמת לאן אתה יורה. אחרי מספר שניות נזרק רימון לכיוון הכוח, ניסינו להבין איפה כולם ואחד הלוחמים שנמצא קרוב אליי אומר שיש מישהו שנפל".

תוך כדי קרב, מתבהרת התמונה: "אני לא שומע את הדיווחים של קרידו בקשר, גם לא ראיתי אותו ושמענו ברקע שיש פצועים. כולם חיפשו את קרידו ונפל האסימון שהוא על הרצפה, בשלב זה צעקנו 'מכת אש' ורצנו אל עבר האש. היה ברור שהוא שם ושהוא צריך עזרה, התחלנו טיפול ראשוני וכמה שניות אחרי זה ירו באחד הלוחמים, הבנו שצריך לרוץ בחזרה, דפקנו ספרינט חזרה לתלולית".

ברוח היחידה וברקע דיווחים על חטיפות בעוטף, הלוחמים החליטו שאסור להשאיר את קרידו בשטח. בסיוע רחפן, הכוח איתר את מיקומו, אך הבין שהאירוע מורכב: "קרידו שוכב שם, זיהינו אותו ולא דיברנו יותר מדי, חיפשנו עוד מחבלים. עשינו זום-אאוט וראינו מחבלים שוכבים, ממבט על היה קשה להבין אם הם חיים או מסתתרים מאיתנו. ראינו מחבל שסימן למחבלים נוספים, קרידו שוכב ואין לנו אפשרות לגשת, הם פשוט חיכו שמישהו ינסה להגיע ולהרים".

אחרי שחוליות מחבלים חדשות הגיעו לזירה, ובסיוע של מסוק קרב וכוח צנחנים שהיה בקרבת מקום, לוחמי היחידה סיימו בהצלחה את המבצע לחילוץ גופתו של קרידו. "זה אירוע מורכב מאוד, לא הייתה לנו ברירה באותם רגעים והחזקנו חזק אחד את השני. לא הרשינו לעצמנו שזה יעצור אותנו למרות הבור הענק שנפער בנו", אמר מפקד שלדג. ללוחמים אכן לא היה רגע להתאבל על האובדן כי קילומטרים ספורים משם התנהלו קרבות עקובים מדם ביעד המקורי של המשימה, קיבוץ בארי.

המחלוקת על תפקוד היחידה בקיבוץ בארי

בבארי התחולל טבח נורא שבו נרצחו יותר מ-100 אזרחים, מעל 30 חיילים, שוטרים ואנשי כיתת הכוננות ונחטפו 32 אזרחים לעזה. תחקיר צה"ל קבע שהצבא כשל וצוות הכוננות של שלדג, שהיה הכוח הראשון שהגיע למקום, קיבל הערה בתחקיר אף הוא על שעזב את ליבת הלחימה, לא תיעדף משימות ולא תיאם לחימה.

אחרי שרס"ל אהד (בודי) כהן נהרג ושניים נוספים נפצעו קשה, מפקד הצוות הבין שאם יישאר בתוך מלכודת האש, יושמד. הצוות נסוג לאזור הש"ג באישור המפקדים, שם המשיך להילחם ולהרוג מחבלים נוספים שניסו להיכנס לקיבוץ. "בדיעבד, האם אפשר היה להילחם טוב יותר? כן, אבל כולם היו שם, הגיעו ראשונים ונלחמו בלי הפסקה", טען מפקד היחידה. גם מפקד בסיס כנף 7, אל"ם י', הדף את הביקורת: "יכול להיות שהם עשו שגיאות, אבל בטח לא התרשלו, הם עשו את הכי טוב ממה שהבינו מתוך רצון להגן על תושבים".

מבחינת מפקד שלדג, אי אפשר לסמן קרב כזה או אחר שמדגיש את מעורבותה של היחידה בלחימה ב-7 באוקטובר: "האירוע היה ההתנפלות הרחבה על העוטף, לכן הרבה כוחות הגיעו בנחיתות מספרית גדולה בהרבה מהקרבות. היינו בכפר עזה, בארי, מחנה רעים, עלומים, סופה, מחנה אורים, חולית. מאוד קשה להבין את הסיטואציה, זה לא משהו שאף אחד מאיתנו לא נתקל בו".

בקיבוץ חולית, למשל, חווה רס"ן א' אירוע מצמרר: "אתה עובר בבתים ורואה אישה ירויה עם כוס תה ליד, בעלה הפוך במסדרון עם כדורים. ראיתי תזוזה מתחת לשמיכה וראיתי שם ילד, רותם, בן 15 עם גופייה לבנה, גרביים ובלי נעליים. אני לוקח אותו, מצד אחד מחבק ומצד שני מסיט לו את הראש, מוציא אותו החוצה שלא ייראה את ההורים שלו ירויים".

בסה"כ בקרבות הקשים של 7 באוקטובר נפלו חמישה מלוחמי היחידה. לוויותיהם נערכו בזמן שחבריהם ממשיכים להילחם בשטח: "אין לנו פריווילגיה לצאת מאיפוס ולהישבר, הקו שלי ברור מאוד - אנחנו לא צוללים לשכול. אנחנו נישאר מרוכזים ונמשיך להילחם, זו החלטה שאני מקבל בשנייה והיא מאוד ברור וחדה מבחינתי", הסביר המפקד. מפקדו של בודי ז"ל, רס"ן ח', החליט לאפשר לחייליו לצפות בלוויה בזום: "אנחנו על ברכיות ו-וסטים, מוכנים להקפצה ויוצאים לכל שיח שזז ובמקביל רואים איך קוברים אותו, הצוות ישב בחדר והתפרק בדמעות".

נכנסים לעזה

בתום ארבעה ימים של לחימה בעוטף מתקבלת החלטה חסרת תקדים - היחידה מצטרפת לצה"ל הגדול לקראת התמרון בעזה. "ברור לנו ולי שאנחנו הולכים להסתער על עזה, אין ברירה אחרת. ביקשנו להיכנס עם שתי החטיבות הראשונות, בכל אחת מהן שמתי כוח שלנו. בסוף כשרואים לוחמים של שלדג איתם מבינים שזה קרב של עם ישראל וזה לא פחות חשוב מהרבה דברים מקצועיים", הסביר סא"ל ב' על ההחלטה הדרמטית.

לוחמי שלדג הצטרפו לחטיבה שהובילה את התמרון, חטיבה 401: "החטיבה כבשה את כל המרחב, והתפקיד של שלדג היה לטהר את הנכס עצמו, לעבור מבנים, הם יודעים לעשות את זה 'נקי' יותר", הסביר המח"ט, אל"ם בני אהרון. אחד ממפקדי הצוותים תיאר מה שראה: "לא היה מבנה שהייתי בו בלי אמל"ח או ספרים עם אידאולוגיה איסלאמיסטית ואפילו נאצית. ספרים של דאעש, ספרי לימוד עם ציורים של עכבישים עם ראשים של ילדים יהודים, זה כמעט בכל בית".

הלוחמים הגיעו לאחד היעדים המרכזיים ברצועה, בית החולים שיפא, שעל פי המודיעין תוואי התת-קרקע של חמאס עובר מתחתיו ומסתייע בתשתיות שלו. "אין משהו שיכול להכין אותך לדבר כזה, אתה נכנס למיון והפחד זה שמישהו ישלוף אקדח או קלצ'ניקוב וירסס אותך. לא תמיד יש לך יכולת להיות זה שמגיב ראשון", הסביר אחד הלוחמים.

אמצעי לחימה רבים נמצאו בשטח בית החולים, אך במקביל טופלו בו תושבים עזתים רבים: "אתה מגלה אמפתיה לאורך הימים, אבל זו בדיוק המלחמה - לא לפחד להרים נשק על מישהי שמסכנת אותך, אבל מצד שני לדעת לא להרים נשק על קשיש שיושב על מזרן. פגשנו קשישה רעולת פנים, היא לקחה את הילדה שלה והביאה לי אותה. מצאתי את עצמי מחזיק תינוקת שלא הייתה לדעתי בת שנה אפילו, היא ידעה שאנחנו לא נפגע בתינוקת", סיפר אחד הלוחמים.

אחת הרגישויות הגדולות בשיפא הייתה שיכול להיות ששם מוחזקים חטופים: "זה מלווה אותך כמו עננה בכל מקום שאתה הולך, מפעילים יכולת וחושבים אם היא עלולה לפגוע בחטופים. נועה מרציאנו הייתה חלק מהאירוע שניפץ לנו את הבועה, שם הבנו שבשיפא לא יהיה סוף שמח של חטופים שנמצאים ואנחנו נשחרר אותם, אולי גופות", הסביר סא"ל ל', שקיבל עליו את הפיקוד על היחידה מב'.

בחדר המתים של בית החולים, אחרי כמה ימים ללא חשמל, התמונה ובעיקר הריח היו קשים מנשוא. הכוחות בשטח הבינו שכך לא יוכלו לזהות אם בין הגופות מסתתר חטוף שנרצח, לכן החליטו לקחת את כולן לישראל: "הבאנו מאות גופות של פלסטינים, מחבלי חמאס, כדי שחלילה לא נשאיר מישהו משלנו בשטח, הכל כדי לחפש את האחים שלנו", הסביר מפקד כנף 7.