היום יום ירושלים. לפני 53 שנים חזרנו אל הכותל המערבי. נעסוק היום בשיר "ירושלים של זהב", שבמובן מסוים השפיע על העובדה שחזרנו אל הכותל.
ערב מלחמת ששת הימים, כשמדינת ישראל בת ה-19 לא יודעת שהיא ערב מלחמת ששת הימים, מבקש טדי קולק לערוך פסטיבל זמר בירושלים ונעמי שמר מתבקשת לכתוב שיר לכבודה של העיר. קולק אומר שאין שירים שמביעים את חלוקת העיר, את מצבה, שמר אומרת שקשה לכתוב תחת לחץ, ולבסוף השיר נולד, והופך ללהיט.
בכל בית ובית יש רמזים, שכבות של תרבות ושל זהות, פסוקים, מדרשים ואינספור הדהודים של היהדות:
אויר הרים צלול כיין
וריח אורנים
נישא ברוח הערביים
עם קול פעמונים
ובתרדמת אילן ואבן
שבויה בחלומה
העיר אשר בדד יושבת
ובליבה חומה.
בליבה חומה. לעיר הזו יש לב, והוא חצוי. יש פה כמובן גם אזכור למגילת איכה שקוראים בתשעה באב. "אשר בדד יושבת", מזכיר לנו את "איכה ישבה בדד", שקוראים ביום חורבן בית המקדש. ואז מגיע לראשונה הפזמון:
ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור
מאיפה לקחה נעמי שמר את שלוש המילים האלה, "ירושלים של זהב"? מהתלמוד, ממסכת נדרים:
"רבי עקיבא נישא לרחל, בתו של כלא שבוע, שהדיר אותה מכל נכסיו. בחורף היו ישנים במחסן תבן, והיה מוציא לה את התבן משערותיה. אמר לה: אילו יכולתי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב".
הזוג הזה בוחר בחיי עוני ודלות, כדי לחיות חיים של תורה ושל תוכן. ומתוך העוני, רבי עקיבא מבטיח לה שיום אחד יביא לה תכשיט זהב, ירושלים של זהב.
ומה זה "לכל שיריך אני כינור"? כך כותב לפני כ-900 שנה המשורר רבי יהודה הלוי, בספרד:
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?...
וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.
בהיותו איש מעשה לא הסתפק רבי יהודה הלוי בדיבור וכתיבה; בשנת 1141 יצא למסע לארץ ישראל. על פי האגדה מצא את מותו אל מול הכותל המערבי בירושלים, מושא געגועיו, בעקבי סוס של פרש ערבי שדרס אותו למוות.
אז "לכל שיריך אני כינור" זה המשך של "אני כינור לשיריך".
ממשיכים:
איכה יבשו בורות המים
כיכר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית
בעיר העתיקה
ובמערות אשר בסלע
מייללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח
בדרך יריחו
הבית הבא לא היה בגרסה הראשונית. נעמי השמיעה את השיר לרבקה מיכאלי, ובגללה הבית הזה נוסף. רבקה סיפרה פעם: "נעמי השמיעה את השיר והתרגשתי אבל אמרתי לה: את צריכה להזכיר יותר את העיר העתיקה. אבא שלי היה יליד העיר העתיקה, וגם אמא, אבא היה עומד ומביט לעברה דרך האשנבים בחומת המגן".
ונעמי סיפרה: "אמרתי לה: רבקה, הרי כתבתי 'ובליבה חומה'. והיא אמרה: זה לא מספיק. ואז הוספתי: איכה יבשו בורות המים". שוב יש כאן אזכור של מגילת איכה, ושל הריק, העזובה, השממה.
עכשיו עוברים אל החוויה האישית, האנושית, של הפרט ששר לה, היחיד מול העיר הגדולה, מול הנצח:
אך בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים
קטונתי מצעיר בנייך
ומאחרון המשוררים
הביטוי לקשור כתרים שוב קשור לרבי עקיבא. מסופר שהוא היה קושר כתרים לכל אותיות התורה, כלומר לומד אותן לעומק, מתעמק, מגלה בהן משמעות. יש פה גם תחושת קטנות, כמו יעקב אבינו שמכריז "קטונתי" בספר בראשית. אני לא ראוי.
כי שמך צורב את השפתיים
כנשיקת שרף
אם אשכחך ירושלים
אשר כולה זהב
זה ביטוי שלא צריך אפילו להסביר מאיפה הוא מגיע:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי.
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
זוהי השבועה ההיסטורית בכל חופה, כי כל בית שקם הוא לא רק פרטי אלא גם חלק מהסיפור הגדול הזה, שקשור לירושלים.
כאן הסתיים השיר המקורי, עם התוספת של רבקה מיכאלי. אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב. שלושה שבועות אחרי שהשיר הושמע לראשונה פרצה מלחמת ששת הימים. הגעגוע שבשיר – פסק. חזרנו.
האם יש קשר בין השיר לבין שחרור ירושלים? בין תודעה לבין מציאות, בין חלומות לבין מימושם? רבים טוענים שכן. שהשיר שיחרר את העיר. כך סיפר דן אלמגור:
"שלא מרצונה, ומבלי שיכלה לחלום על כך, שינה שיר זה לא רק את חייה שלה, אלא גם את חיי המדינה, האזור, ובמידת-מה, גם את חיי העולם כולו. כן, שיר אחד, שהושמע שוב ושוב ברדיו במשך השבועיים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים, והעיר לפתע בעם כולו, על מנהיגיו ואלופיו, גם את רגשי האשמה על שבמשך 19 שנים תמימות, מאז נפילת העיר העתיקה בידי ירדן, לא טרח איש ברצינות לשנות את המצב. עדויות ששמעתי אישית מפי אלופי צבא שכיהנו במטכ"ל באותה תקופה מעידות שלא היתה ב"בור" של צה"ל שום תוכנית רצינית הקשורה בשחרור העיר העתיקה.
עובדה שגם בזמר העברי לא נולד והושר במשך 19 השנים מאז תש"ח אפילו פזמון אחד, המזכיר את אובדן העיר העתיקה. הפופולריות העצומה של השיר, שהיתה ללא ספק אחד המניעים הבולטים שדירבנו את המנהיגות והצבא להגיב על ההפגזה של המלך חוסיין גם בכניסה למערכה מאולתרת שמחירה היה כבד, הפכה את מחברת השיר בתוך זמן קצר למעין 'כוהנת גדולה', או 'דבורה הנביאה'. הכל השתנה. גם המדינה בת ה-19. גם החברה החיה בתוכה".
נעמי מקבלת בקשה מטדי קולק, ראש עיריית ירושלים, להוסיף עוד בית, והיא ממהרת לעשות זאת, בפנקס האישי שלה:
חזרנו אל בורות המים,
לשוק ולכיכר.
שופר קורא בהר הבית,
בעיר העתיקה.
ובמערות אשר בסלע
אלפי שמשות זורחות
נשוב נרד לים המלח
בדרך יריחו.
השיר שאולי דחף אותנו לחזור לשם, מתאר כעת את המציאות החדשה. תם ולא נשלם. הסיפור הזה מלמד אותנו עד כמה התרבות משפיעה עלינו, עד כמה חשובים השירים שאנחנו שומעים, הפלייליסט שלנו מעצב מציאות. אנחנו רואים עד כמה הסיפור שלנו עמוק ועתיק, שכבות שכבות של תרבות שמחכות לנו, להכיר אותן וגם ליצור.
שנכתוב גם אנחנו את הבתים הבאים על ירושלים. יום ירושלים שמח.