אביה של סמל שי אשרם ז"ל: "כל יום בשעה ארבע אני בבית העלמין, היו ימים שהייתי ישן שם"

אם יש דבר שמסמל יותר מכל את הקונספציה וההפקרה של אסון 7 באוקטובר, הוא מוצב נחל עוז והתצפיתניות שבו. הן התריעו והביעו שוב ושוב חשש מפני מה שעומד לקרות, אפילו רגעים ספורים לפני כן. איש לא הקשיב להן, עד שהיה כבר מאוחר מידי. התצפיתניות שניסו להזהיר שילמו על כך בחייהן. לציון שנתיים למלחמת חרבת ברזל, מעיין אדם שוחחה עם דרור אשרם, אבא של שי שנרצחה במוצב נחל, ואבי מרציאנו, אבא של נועה, שנחטפה ונרצחה בשבי חמאס.

נועה מרציאנו הייתה אחת מאלה שהתריעו הרבה לפני על תרחיש האימים שלבסוף התממש, היא הצליחה לשרוד אך נחטפה לעזה. אביה, אבי, סיפר על אותו יום נורא: "בשבעה באוקטובר, כשאנחנו לא מוצאים את הבנות שלנו ואין לנו שום עזרה מהצבא, למעשה אנחנו פותחים מעין חמ"ל. בקבוצת הווצאפ ההורים מתחילים להודיע שדפקו להם בדלת והודיעו להם שהבת שלהם נרצחה. הורה אחרי הורה, אבל רק אצלנו זה מתמהמה ולא מגיע. ישבנו עם הטלפון מול העיניים ומתוך 18 תצפיתניות שהיו שם באותו לילה, היו רק שתיים שהצליחו להינצל, יעל ומאיה. חיכינו לראות מתי ידפקו לנו בדלת. עברה תקופה מסוימת וראינו שנועה חטופה בעזה, זה אבסורד אבל זה נתן לנו תקווה, חשבתי שהבת שלי יכולה לחזור בחיים".

דרור, אביה של סמל שי אשרם, איבד את היקר לו מכל באסון. "היה לי ויכוח עם אשתי והבת שלי, אמרתי שהלוואי שהיא תהיה חטופה", סיפר. "כשהתחלתי להבין את ממדי האסון וההפקרה, הסתובבתי על המדרכה בשער מול הבית וחיכיתי לראות את המודיעים, אמרתי ששי לא תחזור. אני אבא, הרגשתי שהיא לא חוזרת. כשראינו חטופות ולא ידעתי מה קורה אמרתי שהלוואי שחטפו אותה. במוצאי שבת התחושה שלי הייתה שהיא לא חוזרת. חשבתי על איך אקבל את ההודעה. הם הגיעו ביום שני בערב, אמרתי למודיע שאני יודע". 

אבי, הלכת לישון ביום שישי בשלווה, איך הבנתם שזה מתחיל?
"אצלי זה מתחיל הרבה לפני, ביום כיפור החלטתי שאני אוסף מזון ונוסע למוצב. נועה הייתה די חדשה שם, כשהגעתי הסתכלתי על המקום והשתגעתי, לא האמנתי מה אני רואה. 600 מטר מג'בליה את רואה מוצב שהשומר שם יושב כמו ב'גבעת חלפון' עם שער מחוט. שאלתי את נועה מה זה והיא אמרה שזה מה שיש. בסוכות התחלתי לחקור אותה מה קורה, פחדתי. היא אמרה לי: 'אבא, תתכונן אחרי סוכות תהיה מלחמה. אני לא יכולה לספר לך יותר'. הייתי בהלם, חשבתי שאולי היא חצי שנה בצבא ומאוד מורעלת, אולי המפקדים שלה מספרים לה דברים לא נכונים על מנת שתהיה יותר טובה. באותה שבת בבוקר, ב-6:28 קיבלתי טלפון מנועה: 'יש לנו פה פיצוצים אדירים'. שאלתי איפה היא נמצאת והיא אמרה שהיא במיגונית, האמנתי שיש דלת כמו שצריך - לא דמיינתי לעצמי שהיא נמצא במיגונית פתוחה משני כיוונים ללא דלת. ב-7:28 קיבלתי ממנה עוד טלפון, הפעם היא דיברה בלחש ואמרה שיש מחבלים בתוך המוצב. לא הצלחתי להפנים את מה שהיא אומרת לי, שמעתי צליפה של ירייה ואז הבנתי שאנחנו בבעיה מאוד גדולה. סמכתי על צה"ל למרות שהכתובת הייתה על הקיר עוד כמה חודשים לפני". 

דרור, אביה של שי אשרם סיפר כיצד האירוע התחיל עבורו: "שי צלצלה אליי לטלפון ב-6:28, היא אמרה לי: 'אבא תרוצו למיגונית, כל הבסיס מלא מחבלים'. אמרתי לה להפסיק להיות בלחץ, שגולני תוך שנייה באים ומפרקים את כולם. היא אמרה לי: 'אתה לא מבין, הם בבסיס עם רחפנים ויורים לכל מקום'. חשבתי שהבת שלי נמצאת במקום שבו צה"ל מגן עליה, חשבתי שהיא מאובטחת מכל הכיוונים. היא הייתה מאוד צהובה ולא סיפרה כלום, היא אמרה לי: 'אבא הם שמים לנו מטענים על הגדר, אני מזהה ורואה אותם'. הייתה מקצוענית".

מה תאמרו לאבא של תצפיתנית שצופה בנו עכשיו?
אבי: "תהיה עם אצבע על הדופק".
דרור: "אל תשמע לילדה שלך. הבנות שלנו לא סיפרו לנו ולא רצו שנתקשר למפקדים. לאשתי היה במקרה את הטלפון של החמ"ל". 

מתי הרגשת את הרגע הזה שבו קשה לנשום?
דרור: "אני חושב שרק בהלוויה, שם נפלתי. לא רצו לתת לי לראות את הילדה. חבר של המשפחה נשבע לי שהילדה שלמה, הגוף שלה שלם, וביקש שאזכור אותה כמו שהיא הייתה, יפה. עד היום אני מתחרט ששמעתי לו ולא ראיתי אותה. כשקברו אותה נוצר לי חור בלב שקיים עד היום. כמה שלא אנסה לסגור אותו הוא יהיה שם".

הספקתם להיפרד?
אבי: "לא, בפעם האחרונה שדיברתי איתה ניסיתי להעלות לה את המורל. אמרתי לה שתהיה חזקה, שלא תדאג, עוד מעט גולני יבואו והכל יהיה בסדר. הייתי נאיבי, הייתי צריך להגיד לה להתחבא".
דרור: "אני כל יום חושב על זה, איך לא אמרתי לה לרוץ לחדר ולהיכנס מתחת למיטה ולשים קיטבגים כדי שלא יראו אותה".

מרציאנו סיפר על האירועים הקשים שחוותה בתו באותו יום נורא: "אחד הרגעים הכי קשים שהיו לנועה בשבי היו השעתיים הראשונות. שבע חיילות צעירות יושבות בצד אחד של המיגונית ובצד השני שוכבות כל החברות הכי טובות שלהן אחרי שנרצחו. שעתיים וחצי ירו בהן, בחלקן עשו וידוי הריגה, והן היו צריכות לשבת ולראות את זה. הן מחכות לצבא והוא לא בא. אף אחד לא ידע עליהן. כשאנחנו אומרים חיילות של אף אחד - זה בדיוק הדבר".

את ההמשך של אותו יום מרציאנו חקר והצליח להרכיב יום אחרי יום. "נועה הגיעה למשפחה מוסלמית שיחסית דאגה לה, אותו אב משפחה נמצא פה בכלא ארץ ויש לנו את כל המידע", הוא סיפר. "היא לא רצתה לאכול כמה ימים אבל התיידדה מאוד עם הבת של אותו אב משפחה, לימדה אותם אנגלית והם שיפרו לה את הערבית. הייתה לה יום הולדת בשבי והם שאלו אותה איך היא חגגה בבית, היא סיפרה על עוגת הקרמבו שסבתא שלה מכינה לה - והם הביאו לה קרמבו. ככל שעבר הזמן צה"ל התקרב לבית ואחרי תקופה מסוימת הם מחליטים להביא את נועה למרכז העיר, ברגע שהם יצאו, צה"ל הפציץ את האזור והיא נפצעה. הביאו אותה לבית החולים ושם רופא מחבל החליט לרצוח אותה".

"קצין הנפגעים אמר לי שהולך לצאת סרטון של נועה בטלגרם וביקש שלא אראה, אבל ראיתי", המשיך לספר מרציאנו. "היא דיברה אלינו, סיפרה עלינו וביקשה שלא יפציצו, בסוף הסרטון מראים את נועה ללא רוח חיים. ככה קיבלתי את המסר, מסרטון. הייתי בהתקף חרדה והבנתי שנועה כבר לא איתנו. צה"ל אמר שזה לא בטוח נכון, אבל ידעתי. אמרו לי לשבת שבעה בלי גופה, השתגעתי מזה. לא רק שרצחו לי את הילדה, שלחו לי את זה בתור סרטון - גם אין לי גופה לשבת עליה? אנחנו אנשים מאמינים, הדלקתי נר וביקשתי מנועה שתלך לקדוש ברוך הוא ותבקש שיחזיר לנו את הגופה. לא עברו 24 שעות ונועה הגיעה לארץ ונקברה".

מאז אותו יום, בו איבד את היקר לו מכל, דרור מספר כי מקפיד לבקר את מקום מנוחתה בקבר: "שי הייתה הילדה שלי, כל יום בשעה ארבע אני בבית העלמין, במשך שנתיים, היו ימים שהייתי ישן שם. אני שם את השירים שלה, היא רואה אותי", סיפר. גם אדם שיתפה בקעקוע שעשתה לזכר אחותה מפל שנרצחה בפסטיבל הנובה, בו כתבה "גור", הכינוי שלה. "אני מפחדת לשכוח, זה עליי כל הזמן - גם באורות ובשמחות. רציתי שהיא תראה שאני חורטת אותה על הגוף שלי", שיתפה.