לוחמי 669 מדברים: "העבודה שלנו קלה. אנחנו פה בשביל להציל חיים"

"העבודה שלנו קלה – אנחנו פה בשביל להציל חיים". יחידת החילוץ 669, ובטח שאנשיה, לא רגילה לשבת מול המצלמה ולדבר, אבל זה בדיוק מה שקרה אמש (שני) בסרט של יואב לימור, "669 – חילוץ תחת אש". היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד נחשבת לאחת מארבע יחידות העילית בצה"ל, והוקמה כלקח ממלחת יום הכיפורים כדרך לחלץ טייסים שנאלצו לנטוש בשטח האויב.

עם השנים הפכה 669 ליחידת החילוץ הרשמית של צה"ל, ובפועל של מדינת ישראל כולה. "אנחנו נמצאים בכל מקום שיש בו פצועים, ובכל מקום שאנחנו יכולים להשפיע", אמר בסרט סא"ל א', מפקד היחידה.

הגביע הקדוש של 669 הוא המונח הרפואי שנקרא CFR (Case Fatality Rate), כלומר כמה מאלו שנפצעו קשה וחולצו משדה הקרב נותרו בחיים. הנתון הלא ייאמן של היחידה במלחמה הזו הוא 93% הצלחה, כלומר 93% מהפצועים שחולצו מעזה או לבנון, אפילו במצב אנוש, נשארו בחיים.

"היינו בכוננות בצפון, רופאה, פרמדיק ולוחמים. קיבלנו הזנקה לפינוי פצועים. היה דיווח שיש יותר מפצוע אחד, בהתחלה לא הבנו בדיוק איפה האירוע. בעת ההזנקה אנחנו לא יודעים, זה יכול להיות בכל מקום. התחדדה ההבנה שזה בלבנון", שחזרה רס"ן במילואים ד"ר ש', רופאה מבצעית, את אחת מההקפצות ללבנון. "יודעים שהמסוק פגיע, שזה תמיד יכול לקרות".

>> "669 – חילוץ תחת אש" זמין לצפייה כעת ב+12

הסכנה עברה בראש?
ד"ר ש': "כן, וההבנה התחדדה ככל שהמתנו והבנו שאם לא ניכנס לתוך לבנון לחלץ את הפצועים, אז אחד מהם עלול לא לשרוד".

בזירה הבין הכוח מהר מאוד שיש לקבל החלטות ברגע. "פנינו שלושה פצועים, אחד מהם במצב קריטי. אם לא נגיע לבית חולים קרוב מהר, הוא עלול לא לשרוד", הוסיפה ד"ר ש'. "החלטתי לקצר את הטיסה, לטוס מיד לבית החולים. זו שעת הזהב להצלת חיים. זה ממלא אותי מאוד, בשביל זה אני פה".

ומה היום-יום שלך?
"מתחלק לשני חלקים: רופאה בבית חולים ומילואים. אני משרתת כבר 15 שנה ביחידה, זה הפך להיות חלק ממני. היו תקופות שהגעתי לעבודה והביתה, והייתה תחושה קשה של ריקנות, רגע אחד הייתי באזור לחימה והעולם כמנהגו נוהג".

"אלו רגעי שמחה גדולים בבית החולים, ובחדר ליד משפחה מקבלת עליה אבל גדול"

8 ביוני 2024, מחנה הפליטים נוסיראת שברצועת עזה. ישראלים רבים זוכרים איפה היו כשתפסה אותם השמועה של השבת ההיא. בסרט סיפרו שורדי השבי שלומי זיו ואלמוג מאיר ג'אן על הזיכרונות שלהם ממה שיהפוך בהמשך למבצע "ארנון", זיכרונות שהם נושאים עמם וזוכרים לפרטי פרטים.

"פחדנו ממבצע שחרור, אתה מאוד רוצה שזה יקרה אבל גם מפחד כי המחבלים מציינים בהרבה סימני קריאה שאם יזהו שצה"ל יבוא לשחרר אותנו, הם רוצחים אותנו במקום", אמר זיו. "הם אמרו שאותנו בחיים לא יוציאו משם. כשהתחילו הפיצוצים חשבו שזה ליד איפה שאנחנו. זה כבר קרה לנו בעבר, אבל אז שמעת ירי בתוך הבית".

שורדי השבי תיארו את רגע המפגש עם המחלצים מהיחידה. "אחרי לחימה של כשש דקות, לחימה קשה מאוד שבה ארנון חטף ראשון בכניסה, הכוח הצליח לרתק את המחבל האחרון, ופינו קודם את ארנון כדי לתת לו טיפול רפואי. הגיע תורנו, והספקנו לרדת ולרוץ בין העצים אל משאית שחיכתה שם", המשיך שלומי זיו.

במקביל לחילוץ של אלמוג, שלומי ואנדריי קוזלוב, לוחמי ימ"מ ושב"כ הסתערו על בית במרחק 200 מטר משם שבו הוחזקה נועה ארגמני. מבצע החילוץ התרחש תחת אש מסיבית ובלתי פוסקת. באותו זמן, לוחמי 669 נחתו בנקודת מפגש מוסכמת בחוף הים של עזה. הם קיוו שמבצע החילוץ יסתיים כמו באימונים. "דקות אחרי שקיבלנו את האישור לפעול, נאמר שיש פצוע קשה. ארנון", אמר מפקד היחידה א'. "הבנו שהמצב קשה, אבל שעדיין יש על מה להילחם. הגענו לבית חולים כמה שיותר מהר", הוסיף סגן מפקד היחידה, רס"ן ד'.

שורדי השבי חשפו כי במהלך החילוץ, הם סייעו בעצמם לטיפול בארנון. "נתנו מנות דם, שיתפו אותנו בהכל, עזרנו להעביר דברים, למסור ולהחזיק. אמרו לנו שחיל האוויר מחפה עלינו, שלא נדאג. הוא באמת חיפה עלינו", אמרו והוסיפו: "ישבנו והתפללנו במשך רבע שעה. הבנו שזה לא נגמר, רק בחוף הרגשנו בטוחים יותר".

שלומי ואלמוג פגשו את הלוחמים שהיו בכוח החילוץ מ-669. "הם הגיבורים, אנחנו לא בחרנו להיות שם, הם בחרו לעשות את הדברים בחיוך ובהבנה שהם מסכנים את החיים שלהם. אנחנו מודים לכם מאוד, אתם הנס שלנו", אמר מאיר ג'אן.

"יצאנו מהחדר שלכם שמחים מהמפגש. אני לא אשכח שפגשנו את האנשים שיצאו מהחדר המקביל אליכם. (הייתה) שמחה מאוד גדולה, ובאותם רגעים אתה יודע שמשפחה אחרת מקבלת עליה אבל מאוד גדול. הכל קורה חדר ליד", אמרו בכאב הלוחמים שהיו בכוח החילוץ.

"הייתי במספר אירועים של החזרה, מה שקורה שם זה משהו שאי להתכונן אליו. אתה רואה את הכאב, את האמוציות והמשפחות. אתה יודע שזה רק שלב, שיש להם עוד דרך ארוכה, אבל זה נותן תקווה. צריך להזכיר לעצמנו כל פעם שאנחנו בשר ודם, וכל פעם להזכיר על מה ולמה אתה נלחם", סיכם רס"ן במילואים א', מפקד פלגת חילוץ.

"הרופא חשב שאני מת. התמונה הבאה שאני זוכר היא שאני במסוק"

במהלך המלחמה החליטו ביחידה להצטרף אל הכוחות המתמרנים על הקרקע ברצועה. ארבעה חודשים לתוך הקרבות, בשכונת זייתון שבעיר עזה, הגיעה היחידה לחלץ אירוע קשה במיוחד. "היינו צריכים לטהר רחוב, וזו הייתה הפעילות האחרונה שלנו לפני שעזבנו את השכונה", שחזר סמ"ר ארי שפיץ, ממי שנפצעו קשה ביותר במלחמה. "הכל נראה בסדר, אבל אז המ"מ ראה פיר מנהרה. הוא והמ"פ נהרגו במקום, והיו עוד עשרה פצועים. הרופא הגדודי צריך לעבור ולדרג רמות פציעה ולהבין איך לטפל. הוא הגיע אליי וחשב שאני מת, הוא הרגיש דופק חלש ושמע אותי נושם נשימה חלשה. הוא הבין שיש מה להציל. התמונה הבאה שאני זוכר הייתה במסוק, רק שאמרו לי לא לעצום עיניים ושיהיה בסדר. הייתי מורדם ומונשם שישה שבועות, וקיבלתי תוך כדי 35 מנות דם. בגוף ממוצע יש 12 מנות דם. בתקופה שהייתי מורדם ומונשם עברתי שמונה ניתוחים, ובמהלך השיקום עברתי עוד אחד. יש לי עוד כמה".

שפיץ פגש גם הוא לוחמים מכוח החילוץ שסיפרו על האירוע מנקודת המבט שלהם. "איך שארי הגיע הבנו שהוא פצוע מאוד קשה. ההחלטה שהתקבלה הייתה להכניס מסוק יסעור עכשיו, גם אם נפנה את ארי לבד בלי עוד פצועים. היה מצב חמור מאוד. ידענו שצריך להגיע לבית חולים קרוב כמה שיותר מהר. הוא אחד הפצועים הכי קשים וזכורים, לא רק בגלל הפגיעה, אלא גם בגלל התהליך אחר כך שהוא עבר ועובר. מה שהוא השיג לצד המשפחה זה מטורף, זו עבודה משותפת שהמקור שלה הוא התמיכה. לא תמיד יש הצלחות, אבל אנחנו נבנים מסיפורי הצלחה כמו שלך. זה חלק מהשיקום שלנו כצוותים מטפלים", אמרו.

"מהיום הראשון במסלול אתה מקבל חינוך שהשגרה שלך זה כאוס. אתה מגיע לאירוע משברי, זו נקודת המוצא. מכאן תעשה הכי טוב שאתה יכול, וכשאתה פוגש פציעה כמו של ארי ומבין שהוא נשאר בחיים, זה נותן לך דרייב", הוסיפו.

על אף ההכנה אל הלא נודע ולכאוס, יש מקרים שגם ביחידה לא האמינו שיתקלו בהם. כזה היה לילה אחד בספטמבר 2024, כשמסוק התרסק על חולות הרצועה ושני לוחמי היחידה נפלו. רס"ן במילואים ד"ר ע', רופא מבצעי שניצל בהתרסקות, התעקש שלא להגדיר את עצמו נס, ושחזר מה שקרה שם. "ב-12 וחצי בלילה הייתה הזנקה רגילה לחייל עם פציעת ירי ברפיח. תנאי הלילה היו מאוד קשים, אפס תאורה, נכנסו לשטח אויב אז בלי תאורה. שמעתי באוזניות 'דקה לנחיתה', והכנתי את עצמי ואת הציוד. ואז בום. יש פתאום שקט טוטלי, לוקח לי שנייה להבין מה קרה. היינו אמורים לנחות, לא הבנתי אם זה קרה או לא. מצאתי את עצמי שוכב על הצד, לא הבנתי למה. הרגשתי המון משקל על הרגל, והיא כואבת. מסביב הכל שקט, בדיעבד אני יודע לשחזר ששמעתי אנחות של כאב, אבל אף אחד לא מדבר חוץ ממני. צעקתי 'יש שם מישהו?', אף אחד לא ענה. מבחוץ צעקו 'נחלץ אתכם'", אמר.

הכוח שבאת לחלץ נדרש לחלץ אותך.
"נכון, בתת-מודע לא יכולתי לחכות שיוציאו אותי. הייתה לי הרגשה שאני חייב לצאת, וזחלתי החוצה. החבר'ה מגבעתי לקחו אותי ופינו אותי".

רס"ם במילואים ע', המחלץ מהתרסקות המסוק שהיה בעצמו אמור להיות על המטוס, סיפר מה ראה בשטח. "הוא היה במצב יציב, איש חזק. הוא היה בהכרה מלאה, עזר לנו והתיישב בעצמו. זה יותר מלחיץ כשזה מישהו משלנו, אבל אתה במנטרה בראש 'זה מלחיץ, אבל הכל רגיל'. ידעתי שהוא יודע שאעשה הכי טוב שלי, אז אני רגוע", אמר. "יום לפני החליפו בינינו. כולם אמרו לי להגיד הגומל, ואמרתי".

תחקיר חיל האוויר קבע שתנאי הראות והאבק במנחת המאולתר הובילו לאובדן קשר עין עם הקרקע ולהתרסקות המסוק שבו נפלו רס"ם במילואים דניאל אלוש, בן 37, ורס"ם במילואים תום איש-שלום, בן 38, ז"ל. במהלך 50 שנות קיומה איבדה היחידה 20 לוחמים, מאז 7 באוקטובר הוסיפה בכאב ובצער תשעה נופלים נוספים.

"ההתרסקות פוצצה בועה, זה לא קרה המון זמן. אבל, אתה מזכיר לעצמך שעל הכביש יותר מסוכן, וגם לאכול המבורגר בכל ערב. פה לפחות יש משמעות", אמר מחלץ המסוק ע'. "כשאתה חוטף את זה אצלך, זו מכה קשה. אתה מתחיל להבין את המחיר, שזה באמת טובי בננו. אלו הכי טובים שיש, הם סיכנו ואיבדו את החיים. המחויבות שלנו שהמקום הזה יהיה בטוח ושמח, שמי שנפל לא נפל לשווא".

מפקד היחידה א' התייחס להתמודדות של המחלצים. "זה חלק מהמקצוע, לא תמיד מצליחים לצערי. אנחנו לוקחים את זה קשה מאוד כשאנחנו לא מצליחים. האנשים שלי הם מאוד צנועים, אבל מצד שני מאוד רוצים להצליח", אמר. "כשזה לא מצליח, לוקחים את זה קשה. יש לי מצד אחד הרבה פחות סבלנות לריבים קטנוניים, אבל גם יודע לנשום יותר ממה שהייתי יודע לפני".

מחלצים בוכים?
"כן, וזו עוצמה. זה מקלחת לנשמה, זה מעצים אותך ולא מחליש אותך".