"ההישג הכי גדול": הסיפור שלא סופר על חיסול רמטכ"ל חמאס בידי יחידת שמשון

הפרק השני של "מסתערבים", שבה נחשפה פעילותה של יחידת שמשון שפעלה בלב רצועת עזה בשנות ה-90, המשיך (חמישי) צחי הלוי, שחקן ומפקד ביחידה, בדיוק בנקודה שבה עצר בפרק הראשון. "מבצע קטר" היה טראומטי ליחידה, כשלוחמים נהרגו. "אי אפשר להשוות כמובן, אבל בתחושה זה היה כמו 7 באוקטובר, חוסר אונים", סיפר רז שביט, לוחם ומפקד פלגה ביחידה.

סוף שנת 1992 הייתה תקופת משבר קשה ביחידה, והתחושה ששררה הייתה כי בעטו בהם חזק. ביחידה, וגם בדרג הבכיר שמעליה, הבינו כי המאבק בחוליות הטרור ברצועה יהיה לא פשוט, והחליטו לעצור הכל עד שיהיו מוכנים. "זה היה מאבק לא פשוט להגיד שאין מבצעים ברצועה לשלושה שבועות, אלא אם יש חוליה שעומדת לצאת ואין ברירה. עצרנו עד שגיבשנו תורת לחימה כיחידת בית מובילה", הסביר אלוף במילואים יום טוב סמיה, מפקד אוגדת עזה בין השנים 1991 – 1993.

ההבנה שאסור לשלם מחיר פעם נוספת, וההרגשה שצריך לייצר משהו שלא ניתן להתמודד איתו, הביאו לפיתוח "סיר לחץ". "זו לחיצה איטית ובסבלנות עד שמגיעים לבית הספציפי, וגם אז, באף סיכון. קוראים למחבלים לצאת, ואם לא, בום על הבית", לדבריו של סמיה.

ואז הגיע "מבצע סיגלית". ארבעה מחבלים מבוקשים תכננו לברוח לרפיח, ולהקים שם תשתית טרור. אם יצליחו, השב"כ יאבד איתם מגע, והיה צריך לתפוס אותם מהר. זו הפעם הראשונה שהשתמשו ביחידה ב"סיר לחץ". המבצע התחיל מסוערב, וכשהמרדף החל שני מחבלים נורו, ושניים התבצרו במבנה. "אני האחרון שיגיד שהסתערות היא לא ערך, אבל לפעמים צריך לבדוק נקודתית אם זה נכון", הסביר תא"ל במילואים דני שחר, מפקד יחידת שמשון בין 1991 – 1993. "אתה מייצר תהליך הסלמה בתגובה עד שהאויב מת, או שהוא מרים ידיים".

שביט, שכאמור היה מפקד פלגה ביחידה, הדגיש כי בראיית היחידה, כל עוד שאין בני ערובה, אין סיבה לסכן את הכוח. "לחץ גדול מופעל על מחבל אם להיכנע או לא, בחוץ יש כוח שמחכה, יושב וממתין לו. סגרנו הכל, נתנו מכת אש, ליד החלונות כי יש אזרחים".

שביט נזכר גם ברגע ספציפי במהלך המבצע, כשנשאר מחבל אחרון שלא רצה להיכנע. אישה הגיעה ואמרה שיש תינוק בבית, וביחידה החליטו לעצור את האש. "אמרנו לה לגשת ולהוציא את התינוק, תהיתי אם המחבל ייתן לה להוציא אותו, והיא אכן יצאה איתו. לאחר מכן הוא פתח באש על הכוח, שהשיב, והוא נכנע", אמר.

>> "מסתערבים" זמין לצפייה כעת ב+12

פיילוט "סיר הלחץ" סומן כהצלחה, והופץ כתורת לחימה לכל הצבא. החדות והביטחון חזרו אל הלוחמים במאבק העיקש נגד מחבלים מזן חדש שמוכר לכולנו היום. ההילה משכה גם לוחמים מיחידות מיוחדות אחרות, שרצו להיות חלק מהפעילות. "כשהגעתי ליחידה בפעם הראשונה, חשבתי שמפה אני לא יוצא", תיאר יקיר שעשוע, שהתחיל את שירותו ביחידת שלדג ובהמשך שימש כקצין אג"ם ביחידה. "עזה ייצרה אתגרים שלא היו תיאורטיים. חמאס הייתה תנועה אזרחית שהתחילה לקבל סממנים צבאיים".

באותן השנים חמאס הייתה מעין אח קטן של פת"ח, והתבלטה בלוחמנות ובניסיון לייצר פיגועי טרור קטלנים. "הצבא לא היה ערוך שיפתחו באש על חיילים, ומחבלים הבינו שאפשר לתכנן מארב לאנשים מילואימניקים שהיו נוהגים לעשות פק"ל קפה במקומות ובשעות קבועות", סיפר שביט.

חמאס הציבה רף חדש, ומהר מאוד יריות על חיילים הפכו לשגרה מקוללת. מחבלי התנועה החלו להופיע ברשימת המבוקשים. "אי אפשר להגיע לאנשי חמאס מבחינת מודיעין, חלקם היו ממודרים לחלוטין", סיפר משה (שוקו) כהן, מפקד צוות ביחידה.

לוחמי היחידה נעו בחופשיות ברחובות עזה, והבחינו בהבדל משמעותי בין מחבלי חמאס, לאלו של פת"ח. בזמן שמבוקשי פת"ח היו לרוב נכנעים לסיר הלחץ, כשזה הגיע למבוקשי חמאס וג'יהאד, אלו נלחמו עד הסוף. ופתאום, באמצע ההסלמה, בקע קול אחר וחלום על מזרח תיכון חדש. בישראל אנשים רקדו, אף לא כף ברצועה. שיחות השלום של רבין וערפאת נתנו את יריית הפתיחה להסלמה קיצונית. ביחידה הבינו שצריך להיות מוכנים, ומהר.

"היה ברור שאת השינוי צריך להביא מהראש. כתבתי מכתב צבאי, והכותרת הייתה: ׳מי לה׳ אליי. אנחנו מחזקים את יחידת שמשון בעזה וביקשנו מכל מי שיכול לבוא, לסייע, להיות קצין ביחידה, בבקשה לשלוח לי׳. שלחתי את זה למפקדי היחידות המיוחדות", סיפר האלוף במילואים סמיה. "הטלפון הראשון היה ממפקד סיירת מטכ״ל שאמר שהמכתב היה מרגש ושיש מישהו שרוצה לבוא אליי, אורי אזולאי. הוא הגיע אליי למשרד בעזה. שאלתי אותו למה הוא רוצה לבוא לעזה מההילה של סיירת מטכ״ל, והוא אמר שיש שם מבצע אחד בשנה. כאן הוא הבין שתהיה לו עבודה בכל יום".

חשבון הדמים שנסגר ב"פאודה הגדולה"

אזולאי הביא מסיירת מטכ"ל יכולות לחימה שביחידה טרם הכירו, ובמהלך הריאיון שלו עם מפקד האוגדה סמיה פרצה מהומת אלוהים אדירה ברצועה שכונתה "הפאודה הגדולה". אזולאי יצא מהריאיון, שם אפוד וכבר יצא לחילוץ. הפאודה, שבתרגום חופשי משמעותה כאוס מוחלט, התרחשה במרדף אחר אנואר סלייח. סלייח זה מי שברח ליחידה ב"במצע קטר". "זו הייתה שליחות, לא פחות מזה", הדגיש לוחם ומפקד היחידה רז שביט.

כדי לאתר את סלייח ולהביא אותו למעצר יצא צוות של שלושה, וביניהם מוטי ברששט. ברששט נסך ביטחון בקרב כל מי שהיה בסביבתו, הוא ידע ערבית ואיך להיטמע ולהתנהל באוכלוסייה המקומית. במהלך הסיור של השלישייה התפתחה ברחוב מהומה שמשכה את תשומת הלב. "הם ידעו שיש מישהו שיורה, שסוחף את ההמונים, שאחרי שהוא הולך נהיה בלגן בח׳אן יונס. הם רצו לתפוס אותו ברגע האמת. הם לא ידעו שזה אנואר סלייח", אמר שביט.

"המיגון של מסוערב זה הקדוש ברוך הוא, אולי", הדגיש תא"ל במילואים דני שחר. השלושה חיסלו את סלייח, ושנייה לאחר מכן ההמון קלט אותם. קרב התפתח בין ההמון לשלושה, וברששט נפגע מהירי. "לא ראו שמיים, רק אבנים, בקבוקי תבערה, סכינים, גזרנים, זרקו הכל", אמר שביט ושחר הוסיף: "הגעתי אליהם אחרי 17 דקות של לחימה. הם היו עם ארבעה כדורים אחרונים, שנייה מלינץ' גדול". סלייח חוסל, המעגל נסגר, אבל מוטי ברששט נפגע באורח אנוש.

ב-1993 כמות הפעילות המבצעית של היחידה גדלה, מבצע רדף מבצע, אך היחידה לא הייתה מסודרת. מי שעשה בסופו של דבר סדר הוא טל שאול, "קרמבו", שקיבל את כינויו מסרט שכולנו מכירים. "דרור שאול, אחי, הוא הבמאי של 'מבצע סבתא'. כשסבתא מתי הייתי כבר ביחידה, נולדתי בקיבוץ מול דיר אל-בלח, הילדות הייתה מורכבת מפטריות עשן שעלו בשדות ובשאלה מי נהרג. היו חדירות מחבלים, אבל בסה"כ ילדות מעצימה וטובה", אמר סא"ל שאול שהיה מפקד היחידה בין 1993 – 1994.

איך הגעת ליחידה?
"הייתי לוחם שייטת, מפקד, והייתי בקורס חובלים. קראו לי ואמרו שיש יחידת מסתערבים בעזה, שצריך מפקד שם. לא הייתה דילמה בכלל".

שאול, שהגיע מיחידת הפשיטה המקצועית ביותר בצבא, רצה ללבנות יחידה מקצועית ובעלת משמעת. "ראיתי פלמ"ח, ובלי פלמ"ח לא הייתה מדינה, אבל היה צריך לבנות יחידה טובה וצריך משמעת", אמר. "היחידה הייתה כמו קפצון, קפצה לכל קריאה. הם לא ישנו, לא אכלו או תכננו, כל הזמן היו בדרך. אם אתה קופץ על כל שטות, כשתבוא הקריאה האמיתית כבר לא תהיה שם. התחיל שיתוף פעולה פורה עם השירות על לכידת מבוקשים, היינו הכי מהירים, הכי זמינים והכי מיומנים".

היחידה התמקצעה והפנימה את ייעודה: לא באים לחסל, אלא להוציא את המחבל מהשטח. זה אולי פשוט, אבל מורכב ומסוכן. הלוחמים הכירו את השטח טוב ממקומיים, והייתה לחוד החנית בכל הקשור ללכידת מבוקשים. "עשינו 51 מבצעי 'סיר לחץ', 500 מחבלים, שליש מהם נהרגו ולנו היה פצוע באורח קל", אמר האלוף במילואים יום טוב סמיה.

ככל שגברו החיסולים, התגברה גם הביקורת. "היו תלונות שזו יחידת חיסול, צבעו אותה בצבעים של סרטי קולנוע", אמר מתן וילנאי, שהיה באותם הימים מפקד פיקוד הדרום, ותא"ל במילואים דני שחר הוסיף: "אני יכול לספור על כף יד אחת את כמות הנפגעים התמימים. היה מבצע מורכב שבקצה הרגנו מישהו שהיה בנסיגה, והסתבר שהוא היה חירש. לצערנו, הוא נפגע לפי הפקודות. לוחם עושה עבודה כל כך קשה ומסוכנת, מסכן את עצמו וכשהוא בא הביתה אומרים לו ׳איך אתם עושים דברים כאלה?׳".

השטח הביא אתגרים שהשתכללו, והמחיר של אי-עמידה במשימה היה כבד מנשוא. "אם ידענו שתהיה החלפת חגורת נפץ ויירטנו את זה, מנענו אוטובוס מתפוצץ – אבל אם לא, אז כבר שמענו על הפיגוע", אמר יקיר שעשוע, קצין האג"ם בשמשון. "ידענו שצריך לעשות את העבודה". נועם גוזמן, לוחם וקצין בשמשון, הרחיב: "הרבה פעמים היו הקפצות 'פצצה מתקתקת'. ידענו שיהיה מבוקש עם חגורת נפץ בדרך לאוטובוס. זו תחושה עילאית, אין דיון בכלל, חובה לתמוך בזה".

המבצע לחיסול רמטכ"ל חמאס

בין השמות ברשימת המבוקשים, עימאד עקל היה מי שנכנס הכי עמוק מתחת לעור היחידה. הוא עשה את זה בלי פנים או שם, רק שובל של דם. מדובר בארכי-מחבל, ונחשב באותם הימים לראש הזרוע הצבאית של חמאס, שבהמשך יחליף אותו מוחמד דף. עקל יצא מעזה כשהתחיל בפעולות הטרור שלו, והתמחה באזור חברון.

עקל הרג שלושה לוחמי צה"ל, והיה אחראי להריגת 11 חיילים בסה"כ. כוחות ויחידות רבות פעלו נגדו, אך ללא הצלחה. עקל הנרדף הצליח למצוא מחסה במחנות פליטים, ושם שלהב את ההמונים. "עקל הופיע בכל ידיעה שנייה. בתקופה שלי רדפנו אחריו יותר מעשרה מבצעים, והוא הצליח להימלט בשנייה האחרונה", אמר סמיה. "רדפתי אחריו כמו משוגע, הוא היה בגולת הכותרת שחייבים לחסל. גם בגלל מה שעשה, וגם בגלל מה שהוא יכול לעולל בעתיד".

עקל היה הראשון לתעד את פיגועי הטרור האכזריים, כשבחוליית הטרור שלו היה גם צלם שתיעד את האירוע הרצחני בזמן אמת. ואז המאמץ נשא פרי. "זכינו לקבל מודיעין טוב בזמן, והגענו למצב שהיחידה המבצעית של השירות ידעו לתת לנו תשובה בינארית אם הוא נמצא או לא, ובאחד משני מקומות. זה היה אזור מאוד צפוף בג׳בליה וחמולה גדולה", סיפר שעשוע.

ביחידה התחילו ללמוד את המקום ולעשות מודלים. היו הרבה סיורים, הרבה ניסיונות "סיר לחץ". "היינו מגיעים ועושים את העבודה, אבל לא מצליחים", הודה לוחם ביחידה יוסי אמון, ויום טוב סמיה עדיין זוכר את הרגע שצבט אותו: "בלילה לפני שאני מסיים יש לנו עוד מבצע עליו, מחר טקס ההחלפה ביני לבין דורון אלמוג. יש עוד מבצע, אבל אין עקל, הוא ברח".

"הוא התחמק ממש בין הכוחות, הוא החליף דמות, נראה תמים וקטן ופשוט חלף על פני הכוחות. הגיע מודיעין ואמרו שיש בית שאם הוא יגיע אליו, נדע שהוא הגיע", אמר גוזמן קצין ביחידה. "הבעיה שאתה לא יודע מתי. אתה גם לא יודע לכמה זמן הוא בא, זה יכול להיות לכמה דקות או לשעות".

במבצע נוסף היו הלוחמים שוב מחוץ לבית, ערוכים בלבוש מלא ודרוכים. "קיבלנו את הפקודה לצאת לדרך. קיבלנו אינדיקציה שהוא לובש מעיל רוח בצבעים כחול, לבן וסגול. אתה סוגר על הבית, היו מבצעים שהיו יכולות לעבור שעות עד שמשהו קורה. פה זה היה יחסית מהר. הודיעו שמישהו ניסה לצאת. הוא זיהה שסגרנו, עלה לגג, גובה של חמישה מטרים", תיארו לוחמים שהיו באירוע.

בתחילה הלוחמים לא ראו נשק, ולכן לא ירו, בהתאם לשיטת "סיר הלחץ". עקל ניסה לקפוץ על חומה מגובה חמישה מטרים ולברוח, ובזמן שקפץ דילג מעל אחד הלוחמים וירה במקביל. בקשר הועבר דיווח כי לכוח יש פצוע קשה, אך בבדיקה עלה כי הלוחם רק נפצע, והיחידה המשיכה במרדף אחר מי שחשוד כעימאד עקל.

עקל רץ לעבר הכוח, ובשל מעיל הרוח המנופח היה חשש כי נשא עליו חגורת נפץ. הלוחמים פתחו במכת אש משמעותית, וחיסלו את רמטכ"ל חמאס. זה היה ההישג הגדול של היחידה, גם בעבור התושבים המקומיים שחשבו שהוא לא פגיע.

בעזה הדברים השתנו, ומהר, כשערפאת הפך לבעל הבית החדש לאחר הסכמי השלום. "עברנו מח׳אן יונס לכיסופים, כדי להתמודד עם הבאסה העסקנו את עצמנו בפרויקט נוי שבו טיפחנו את הקיבוץ. לא ידענו איך היחידה תמשיך לעבוד, מה היא תעשה, הלוחמים היו בדיכאון אטומי. היה מאוד קשה, גם ההבנה שמשהו חדש קורה, ושאנחנו לא יודעים מהו. בנוסף הבנו שזה כבר לא יראה אותו הדבר", הסביר שאול שהיה מפקד היחידה באותם הימים. "הזיכרון האחרון שלי מעזה הוא שאני עומד עם חגור ונשק בצומת כיסופים, ומכונית מרצדס של ערפאת נכנסה, הבנתי שזה גמור".

בסוף הפרק סיכם הלוי: "בזמן שהחברים לצוות היו בחוסר ודאות, הייתי הרחק במדבר, מסיים את קורס הקצינים. עם הדרגות הטריות חזרתי רק כדי לגלות שהסיפור של שמשון הסתיים".