"עשיתי הסכם עם אלוהים שלא אבקש ממנו שום דבר יותר, רק שידין יחיה"
ב-7 באוקטובר שכב ידין גלמן בשלולית דם והשלים עם מותו לאחר שנפגע בקרב ההגנה על קיבוץ בארי. מאז עבר, ועדיין עובר, תהליך שיקום קשה - כשלצדו כל הזמן בת זוגו, עיתונאית חדשות 12 אדוה דדון. גלית גוטמן תיעדה את השניים בסרט, שבמרכזו מסע החזרה לחיים של גלמן - ולידת בנם המשותף
6 באוקטובר היה אחד הימים המאושרים בחייו של ידין גלמן. בת זוגו, עיתונאית חדשות 12 אדוה דדון, ארגנה לכבודו מסיבת יום הולדת 30 במתחם קמפינג יחד עם כל חבריהם הקרובים. הכל היה בדיוק כפי שתיכננה, עד שבוקר שאחרי התעוררו לשיחת טלפון שמבשרת על תחילת המלחמה. גלמן נקרא ללחימה בעוטף עזה ונפצע קשה בקרב מול מחבלים בקיבוץ בארי. שם גם איבד את חברו לצוות, דוד מאיר ז"ל. במקביל, דדון שלא ידעה מה מצבו של אהובה, נאלצה לעלות לשידור משטח מסיבת הנובה תחת אש. הערב (ו') שודר בקשת 12 סרטה של גלית גוטמן, שבמהלכו היא ליוותה את השניים בשנתיים האחרונות, במסע של גלמן בחזרה לחיים - ולידת בנם המשותף.
"המשימה שלנו הייתה להגיע לחדר האוכל בקיבוץ בארי, שם הוחזקו 15 בני ערובה", סיפר גלמן. "אני ודוד מאיר היינו בחוד, עברנו דרך בתים כשהם בוערים. כשהגעתי לאחד הבתים הייתי צריך לשבור את הדלת ולהיכנס, הגעתי כמעט עד למדרגה הראשונה ופשוט ראיתי את הרשף שיוצאת מהקנה של הקלצ'ניקוב משמאלי. ניסיתי להבין מה קורה, כי לא הבנתי שירו בי. אני זוכר את עצמי נופל וזוחל על הרצפה מתחת לבית, מסתובב, מתהפך ומרים את הנשק לכיוון ממנו הגיע הירי. שם אני מבין שאני בבעיה גדולה, דוד חטף צרור בכל הגוף והוא שוכב כמה מטרים לידי בכאבי תופת. ניסיתי לזחול אליו והבנתי שאני לא יכול לזוז, הבנתי שאני גם מאבד יותר מדי דם".
בזמן ששכב מתחת לבית וניסה להזעיק חילוץ, חשב על בת זוגו. "המחשבה הראשונה שלי הייתה 'אני עומד למות', הרגשתי את הדם פשוט נוזל וככה הרגישה לי ההתחלה של הסוף. ברגע הזה חשבתי בעיקר על אדוה, אמרתי לה בעבר שאני לא רוצה ילדים ושם הרגשתי הכי מטומטם בעולם. מכל הדברים שעשיתי זו הייתה החרטה שלי בחיים, איך אין לי ילד איתה. אם אני מת עכשיו מתחת לבית המסריח הזה, אז כשיחשבו על ידין ואדוה לא יחשבו על הזוגיות שלהם ומה שהם בנו בעולם. יחשבו על זה שידין מת מתחת לבית הזה, בזמן שאדוה הצילה חיים בנובה ושידרה".
לאחר ארבעה ניסיונות חילוץ שכשלו, צוות הלוחמים הצליח להגיע אל גלמן וחברו ולפנות אותם במסוק לבית החולים סורוקה. במשך כל אותו הזמן שידרה דדון ולא ידעה כלל למה שמתרחש עם בן זוגה הפצוע. ברגע שהתאפשר לו, גלמן התקשר לדדון וסיפר לה על הפציעה. "נסעתי לסורוקה, ואני זוכרת שפתחתי את החלון כדי לנשום רגע אוויר", סיפרה והוסיפה: "הסתכלתי לשמיים ועשיתי הסכם עם אלוהים שאני לא אבקש ממנו שום דבר יותר בחיים, רק שיחיה. לא משנה איך, לא משנה מה, נתמודד עם הכל. רק שיחיה, שאני אראה אותו שוב ויהיה בסדר".
כשדדון הגיעה לבית החולים הסביר לה חברו לצוות של גלמן שכדי להציל את ידו שנפצעה הוא יצטרך לעבור ניתוח בדחיפות. "הרופא אמר לי שפה בבית החולים הוא לא יעשה את הניתוח הזה, בגלל שהיה עומס פצועים ובנקודת הזמן ההיא טיפלו רק בהצלת חיים", סיפר. למרות אזהרות הרופאים, אדוה החליטה להעביר אותו לאיכילוב על מנת שיוכלו לנסות ולהציל את ידו: "אני טובה במצבי לחץ. הייתי במוד משימה, הבנתי שיש שם עומס אדיר אז פשוט עשיתי את זה", סיפרה. הניתוח עובר בהצלחה, וגלמן מתחיל שיקום אינטנסיבי על מנת לחזור לשגרה.
בסמוך לכך, וכשמצבו של גלמן משתפר ומחמיר לסירוגין, אדוה גילתה שהיא בהיריון ומתכוננת לבשר את הבשורה המשמחת לבן זוגה. אבל מצבו של גלמן מתדרדר, והיא נאלצת לחכות. כשסוף סוף סיפרה לו, גלמן לא הצליח להתרגש מהבשורה: "ראיתי שחור, כי הייתי במצב רע בבית החולים. ידעתי שאני אמור לשמוח, אבל לא הרגשתי שאני שמח בשום צורה. ואז לאורך ההיריון כבר התחלתי להתרגש יותר ולהבין מה קורה", סיפר. "ב-7 לאוקטובר לא הרגשתי פחד, לעומת זאת בחדר לידה כן. אבל הרגשתי שאני סוגר מעגל, הרגשתי שעל זה נלחמנו".