"פעם שנאתי את עצמי אבל למדתי לקבל אותי. זה חלק ממני"

תוכנית "גדולים במדים" של עמותת "יד לילד המיוחד" משלבת כיום כאלף צעירים עם צרכים מיוחדים ב-70 מבסיסי צה"ל בכל החיילות. מדובר בצעירים שקיבלו פטור אוטומטי משירות צבאי, אך החליטו להתנדב כדי להיות כמו כולם ולקחו חלק משמעותי במאמץ המלחמתי מאז 7 באוקטובר.

אתמול (ראשון) התקיים משדר התרמה והוקרה מיוחד למתנדבים ולחיילים בקשת 12 לטובת המטרה החשובה (עדיין ניתן לתרום, חפשו "גדולים במדים" בפייבוקס או ב-4581*), ושודר סרטה של גלית גוטמן, "הגיבורות שניצחו הכל", שבו ליוותה שתיים מהחיילות דרך עיניהן של המשפחות, מקור הכוח והביטחון שמאפשרים לילדים להתמיד ולהצליח.

לא משנה מאיזו נקודה תבחרו להתחיל את סיפורן מעורר ההשראה והמרגש של עמנו-אל אולגין ושרה אסייג - כי כל רגע הוא ניצחון אחד גדול של מי שרק רצו להרגיש כמו כולם וכולן. אולי הכי נכון להתחיל בסוף, עמנו-אל ושרה קיבלו תעודות הוקרה על תרומתן בזמן המלחמה ביום הגיוס של מחזור הקיץ של תוכנית "גדולים במדים". על הבמה, מול חברים ובני משפחה נרגשים, התרגשו גם השתיים ולא הצליחו להוריד את החיוך מהפנים.

"לפעמים אני חושבת שכל תשומת הלב שאני מקבלת לא הוגנת"

עמנו-אל הייתה על הבמה עם מעיין אחותה התאומה. הן אומנם לא תאומות זהות, אבל יש להן קשר מיוחד עם הספרה 5. השתיים נולדו ב-5 במאי 2025, בחמש לפנות בוקר ובהפרש של חמש דקות. "הן נולדו בחודש שביעי. לידה שחשבתי שתהפוך לחוויה הפכה לבילוי ממושך בבתי חולים", סיפרה אמן מירי גטניו. "כעבור חודש מעיין שוחררה ולעמנו-אל החלו סיבוכים רפואיים וניתוחים. כבר אז ידעתי שמסלול החיים שלה לא יהיה רגיל".

ובזמן הזה יש עוד ילדה.
"מעיין הייתה עם המשפחה, יש לי משפחה מדהימה. היה לי ברור שאני צריכה להיות איפה שצריך אותי. מבחינה הישרדותית, יש לי תינוקת אחת שצריכה לחיות ואני לא יכולה להשאיר אותה לבד. הבנו שיש בעיה עם הרגל, מיד עשינו אולטרסאונד ובדיקות. קראו לנו להגיד שיש סיכוי שהרגל פשוט תהפוך לנמק ונאבד אותה. בגיל שנה היא עברה את הקטיעה, בימים הראשונים חלמתי ששתינו הולכות בחוף עם שתי רגליים ואני עם רגל אחת".

מתי הבנת שיש בעיה התפתחותית?
"לקראת גיל שלוש עמנו-אל מתחילה ללכת, אבל השפה לא הגיעה. התחלתי לראות את הפערים שמצטברים, והתחלנו להיכנס למסגרות של חינוך מיוחד".

בשיחה שיתפה עמנו-אל כי למרות המגבלות היא שרה, רוקדת, לקחה חלק בלהקת מחול. יש לה גם חבר, אבל אל תשאלו אותה כמה זמן הם ביחד. "אם שואלים אותי משהו אני לא ישר זוכרת, אני שואלת שוב כדי להבין", הודתה. "הזיכרון שלי לא טוב, אני לא נוסעת באוטובוסים כי אני מפחדת ליפול או להתבלבל".

>> "הגיבורות שניצחו הכל" זמין לצפייה כעת ב+12

עמנו-אל ואחותה התאומה מעיין אוהבות מוזיקה, יכולות להסתדר מעולה זו עם זו ולראות סרט בסלון לצד פופקורן. ועדיין, כשמעיין שומעת שלאחותה קשה זה כואב לה, וכך גם לאמן. "כשעמנו-אל התחילה לדבר היא הסתכלה ולא הבינה למה לה יש רגל אחת או שמעיין יכולה ללבוש משהו שהיא לא. לעמנו-אל יש פער כל הזמן מול פרצוף ומולי", אמרה מירי ועמנו-אל הוסיפה: "כשראיתי את כולם מסתובבים ורצים, הסתכלתי על עצמי ולא התחברתי לעצמי בהתחלה. שנאתי את עצמי ולא אהבתי את המראה שלי, את הרגל".

גם מעיין שיתפה באומץ על הצדדים הקשים יותר. "יש קושי, בדימוי העצמי או ברגשות שיש לה כלפיי. אני בטוחה שכשהיא רואה אותי יוצאת זה חורה לה, גם היא הייתה רוצה לצאת ליהנות עם החברות", אמרה ועמנו-אל הודתה שהיא לפעמים מקנאה: "היא עצמאית ואני לא, אני תלויה יותר באמא. אני חושבת שזה קצת לא פייר לפעמיים שאני מקבלת את כל תשומת הלב והיא פחות", אמרה בדמעות.

"יש פעמים שאני מקנאה בה, ואני יודעת שזה מוזר", הודתה מעיין. "זה מורכב, זה להבין שיש דברים שצריך להתפשר עליהם ולהיות יותר רך. אני מקנאה בתשומת לב, בזה שאני צריכה ללכת אחורה. מרגיש לי שאין לי מקום להתלונן או להראות פגיעות כלשהי".

עשרים שנה אחרי שנולדו התאומות הודתה מירי כי לא חשבה שתהיה אמא לשתי חיילות. "מה ששם את החותמת היה היום שהגיעו אליי הביתה שתי מעטפות מצה"ל. הן הגיעו באותו זמן, אחת קיבלה תאריך גיוס והשנייה פטור. התבאסתי כי עכשיו היה לעמנו-אל עוד משהו מול הפנים, היא משוחררת ואחותה מתגייסת", שיתפה מירי.

מתי הבנת שעמנו-אל כן יכולה להתגייס?
"ראיתי בפייסבוק פוסט של 'גדולים במדים' ואמרתי שזה נראה מדהים".

עמנו-אל התגייסה לתוכנית, והודתה שגם היא הרגישה שזה הפך אותה לבטוחה וחזקה יותר וכבר לא אחת שלא כל כך מחבבת את עצמה. "זה עבר לי, למדתי לקבל את עצמי ולהיות מי אני. אני יודעת שזה חלק ממני", היא אמרה. עם בן הזוג, גם הוא מהתוכנית, היא משרתת, והשניים מקפידים לעשות הרבה דברים ביחד. "לא דמיינתי שזה יקרה לנו ושנהיה חברים-חברים. אני מודה שיש לי אותו", אמרה בחיוך כשהוא לידה.

המפקד של עמנו-אל, רמי חסן, הוא מפקד מחסני חירום מחוז דן בפיקוד העורף ומפקד המתנדבים במחוז דן. חסן משלב חיילי ומתנדבי "גדולים במדים" בשירות משמעותי". מירי סיפרה כמה שהיא התרשמה ממי שהפך לדמות משמעותית בחייה של עמנו-אל. "הוא לקח אותה תחת חסותו, היחס, הסובלנות, זה לא מובן מאליו בכלל", אמרה. "הוא מפרגן לעמנו-אל ואומר כמה שהיא תורמת. פעם הוא אמר לי 'לא מעניין אותי, אני רוצה אותה אצלי בכל יום'".

"זה ששרה תעשה מה שעושה לה טוב זה הכל בשבילי"

שרה אסייג נולדה למשפחה מרובת ילדים, תשעה ליתר דיוק, והיא השביעית. "נולדה לנו ילדה יפיפייה, פנים זוהרות. לא היו תסמינים בולטים לעין, הכל היה כרגיל עד שלאט-לאט ראינו עיכוב וילדה שקשה לה", סיפרה אמא של שרה, רות.

היא נולדה והולידה המון פחדים אצלך.
"איזו אישה הייתה מקבלת את זה בקלות? כולם רוצים שהילדים יהיו בסדר ושזה לא יקשה על החיים. בעלי תמך ואמר שזו זכות לקבל את הדבר המיוחד הזה. אני הייתי בוכה והוא היה מעודד, הוא ממש אוהב אותה".

"רציתי שהיא תגדל כילדה רגילה, לא מתוך זה שמשהו שונה וחריג", המשיכה רות, "פשוט זרמתי עם זה ונתתי לה להתפתח לפי היכולות שלה וכולם בסביבה פשוט הבינו". אמונה, אחותה הצעירה של שרה, הודתה שכילדה לא חשה במשהו חריג. "היינו פשוט אחיות וחברות, ראינו סרטים ביחד ולא הבנתי את המשמעות", שיתפה.

מתן אחיה הגדול הוסיף שבני הבית פשוט גדלו לתוך זה, והדגיש שאין שמחה שדומה לזו באף בית כשרואים את שרה רוקדת, שרה וצוחקת. עדן, אחותה הגדולה של שרה סיפרה כי מגיל צעיר ראתה שלהורים קשה ושהחליטה לעזור בכל דרך שתוכל, דבר שלקחה גם לחייה המקצועיים. "היה חשוב לי החינוך שלה ושלא מתעללים בה. החלטתי שאני רוצה להיות יותר משמעותית, אני עובדת עם ילדים על הרצף ומרגישה שאני לא באמת עובדת, בעיקר נהנית. אני בעולם שלי ותורמת מעצמי, זה בזכות שרה שלנו", אמרה בחיוך.

אמא רות, שילדיה תיארו אותה כ"לביאה הכי חזקה בטבע, הלוחמת האמיתית", הודתה כי יש רגעים שגם בשבילה זה יותר מדי. "לא תמיד זה זורם וכשהיא מתעקשת קשה לי מאוד", הודתה, "אני יכולה לפרוץ בבכי מולה".

לשרה הייתה אחות נוספת, רווית חנה ז"ל, שנפלה ב-7 באוקטובר בהגנה על היישוב יכיני. רווית נהרגה על ידי מחבל אחרי שלחמה. "זו תקופה לא פשוטה, אנחנו לא מעכלים. היא הייתה ילדה איכותית, מוכשרת, טובת לב, טובה עם כולם, ובעיקר עם שרה", סיפרה רות. "הן היו מאוד מחוברות, ורוב העזרה שלי הייתה מרווית".

שרה מבינה?
"לא, היא כל הזמן שואלת על רווית. היא פותחת תמונות וכל מה שאפשר, היא מבקרת איתי בבית העלמין ואני אומרת לה שכאן רווית. היא לא מאמינה ואומרת 'רווית בטח בחוף הים'. שרה חשה שיש משהו שונה בבית".

רות חושבת כי הרצון של שרה להתגייס הושפע מהקשר לאחותה. "זה בא בול בזמן כי שרה כל הזמן שואלת אם רווית בבסיס, ורציתי שגם היא תראה מה עושים שם. היא לובשת את המדים בגאווה, משמעותית לעולם ומסדרת שם הכל", אמרה רות בחיוך. "כל כך חשוב לי שהיא תגיע למקום שהיא נותנת מעצמה ותעשה משהו שטוב לה, מבחינתי זה הכל. כשטוב לה טוב גם לי, אני ממש גאה בעמותה שנותנת להם להיות חלק, זה באמת גדול. לא רק במדים, אלא מהחיים".