קלוד דדיה עשה כמעט את הכל. הציבור הישראלי הכיר אותו לראשונה כחבר פאנל השופטים של "רוקדים עם כוכבים", אבל הוא תמיד היה שם, לרוב מאחורי הקלעים, תמיד נתן מעצמו בכל פרויקט שהוא לקח בו חלק: בין אם היה מדובר בבימוי מחזות זמר, בימוי כיריאוגרפיה לסדרות ותוכניות מצליחות, ובין אם בימוי אמנים אותם כולנו מכירים.
ולא רק זה: בימים האלה, דדיה הוא הבמאי האמנותי של "רואים את הקול" (הערב אחרי החדשות, קשת 12) שמציבה את פאנל המומחים בסיטואציה לא קלה כלל, בה הם צריכים לחדד מעט את החושים. אליהם יצטרף הפעם הזמר האורח, יהונתן מרגי, כדי לנסות לעזור להם לזהות מי מבין השישה שעומדים מולם - הם זמרים מצוינים ומי זייפנים.
זה נשמע די קל, אבל נוכחנו לגלות שלא. בעוד שבתוכניות השמות את הספוט על כישרון השירה, החיפוש אחר הזמרים הפנומנליים הוא האישיו האמיתי - ב"רואים את הקול" נתקלו באתגר שונה לחלוטין, מספר דדיה. "היינו צריכים למצוא זייפנים אמיתיים, הדחנו המון שהם לא באמת כאלה", הוא מספר ומסביר כיצד בוחנים זאת, "הם נדרשים להכין שיר, ובמהלך האודישן אני נוטה לעצור ומבקש לשמוע שיר שאנחנו מחליטים עליו, שהם לא התכוננו עליו. לפי הזיופים אפשר לדעת מי מזייף מלידה ומי מצליח להתל בנו. אני עובד עם זמרים קרוב ל-35 שנה, אפשר לשמוע את ההבדל בין זיוף שמתפלק לבין זיוף שמתאמץ".
דדיה עבד בשיתוף פעולה עם העורכת הראשית מיטל אביסרה, המנהל המוזיקלי פיטר רוט, עורך התוכן אילן רוזנפלד והמלהקת הראשית דולב יבשיצקי - במטרה לתעתע בחברי פאנל המומחים, ומיד לאחר שזיהו שאכן מדובר בזייפן, דדיה החל לעבוד איתו. "הם מגיעים אליי לסטודיו, ואני מלמד אותם איך עומדים על במה", הוא מספר, "אני אמור לעשות בשעתיים איתם את מה שזמרים עוברים במשך שנים, ללמד אותם את כל השטיקים של אמנות הבמה כדי לשחק בראשם של חברי הפאנל. גם אצל הזמרים אני שותל כל מיני דברים קטנים בגלל הביטחון שלהם, הם אנשים שכבר הופיעו על במה. איפה שהוא התפקיד שלי הוא לשקר, לגרום להם לשקר - כדי שלא ידעו מי זמר ומי זייפן".
נחשפנו בפרק הבכורה להרבה רגעים מטורפים. מי היה הפתעה טוטאלית עבורך?
"החובש (חן דנינו), הוא בעיניי כוכב מיוזיקל שכדאי שיתחילו לחטוף אותו. גם המאבטח (עידו כהן) הוא תגלית משוגעת שתהיה פה במדינה. כשאני עובד עם הזמרים המקצועיים אני נורא מהר מתאהב בהם, ואז כשהם מגיעים לבמה זה מקפיץ את זה עוד יותר".
בשולחן פאנל המומחים יושבים עידו רוזנבלום, אילנית לוי, אבי נוסבאום ושירי מימון איתם דדיה עבד לא פעם אחת - מה שמציב אותו בסיטואציה מעט מורכבת. "כל הזמן נאלצתי לברוח מהם בהפסקות כדי לא להיתקל בהם", הוא אומר, "לשירי יש אינטואיציה מאוד חזקה, פחדתי כל העונה מהאינטואיציה שלה. היא גם הזמרת היחידה שנמצאת בפאנל".
זה נותן לה פור עליהם?
"בוודאי. היו מצבים שרצתי מאחורי הקלעים וביקשתי מזמר או מזייפן לשנות כמה דברים או להקצין משהו ספציפי כי שירי הייתה דוחקת אותי קצת לפינה. הרגשתי שהיא עולה על קו מסויים, שהיא יכולה לראות את הורידים שזזים ואם הוא שר באמת או לא. שירי הייתה עקב אכילס שלי".
ושאר חברי הפאנל?
"כל אחד מהם הסתכל אחרת על הזמר, זה נורא הצחיק אותי הניסיון להדיח בחלק הראשון זמר על פי העמידה והמקצוע שלו, הם התווכחו לשווא כי אי אפשר לדעת. בשלב הבא אפשר לבחון את הוייב של שפת הגוף, הקצב בתזוזה, לאנשים ששרים בדרך כלל חייב להיות קצב מדויק".
"רואים את הקול" זאת תוכנית אסקפיסטית, אין ספק, אבל לצד זה נראה כי אחת המטרות של הפורמט המצליח היא להציב מראה לחברה. זה המסר שדדיה רצה להעביר בבימוי תוכנית הבידור. "כדאי להסתכל פנימה ולבחון את הבן אדם לפני שאנחנו נכנסים לסטיגמות - לא לשפוט על פי חיצוניות בלבד".
אך נראה כי פאנל המומחים לא בדיוק עמד במשימה בפרק הבכורה. אז הם הדיחו את המאבטח, עידו כהן, שהתגלה כזמר ענק. "בשלב הראשון עידו כהן, הגבר הגבר עם הנשק בצד הגוף נפל, כי הם חשבו מה לגבר מאצ'ו ולשירה. כשהוא פתח את הפה הם הצטערו על זה". לצד כל זה, בסופו של דבר אחת המטרות העיקריות של דדיה היא לגרום לקהל לחייך. "רציתי פיור שמחה, לשבת ולצחוק. באתי לעשות בידור אמיתי לקהל בבית".
דדיה נע מקדמת הבמה למאחורי הקלעים במשך שנים, ולדבריו, כל עוד הוא מתעסק באמנות על כל גווניה, הוא מרגיש חי. "אני אוהב לשמוע מחיאות כפיים, זה דבר שמסמם אותי. אני מכור למחיאות כפיים ולאו דווקא כשהן מופנות אליי. כשאני מצליח לעבוד על הפאנל זה פשוט נפלא, אני מצליח לגרום לאנשים לצחוק, זה דבר שמניע אותי".
ובכל זאת, אין העדפה בין קדמת הבמה למאחורי הקלעים?
"אני מאוד אוהב ליצור עבור אמנים, להיות מאחורי הקלעים של אמנים שנבנים, אתה בונה להם את הדנ"א שלהם ומדייק אותם".
ביימת סדרות כמו "מלכת היופי של ירושלים" ופורמטים נוספים, מה ההבדל בינן לבין "רואים את הקול"?
"'מלכת היופי של ירושלים' זה די דומה כי יצרתי רקדן אמיתי מישראל אוגלבו שלא ידע לזוז, אבל הייתה לי חצי שנה. ב'לראות את הקול' יש לי כשעתיים עבודה - ואני מדבר על החלק היותר קשה שהוא הזייפנים".
נשמע כמו אתגר.
"אבל זה היופי, אני לא חושב שאני צריך יותר. יש משהו באותנטיות שהוא נורא יפה, כשהזייפן פותח את הפה זאת חגיגה לעיניים וכשזמר טוב שר זה פשוט נפלא. אני גם אוהב אתגרים".
בינינו, למי יותר קל - לזמר או לזייפן?
"אני חושב שלזמר יותר קל להסתיר מאשר לזייפן, כי הוא יודע לעמוד על הבמה ולשחק עם הקול שלו. אני מרגיש שהמלחמה היא בעיקר בין השופטים לבין מי שפיזית עומד מולם. אני תמיד מנסה ליצור קצת ממני אצל אותו זייפן או זמר, וכדי ליצור אותם אני צריך להרגיש אותם. כשהם מנצחים אני שמח, זה הדו-קרב שלי מול המומחים".
לסיום, עצה רגע לפני הפרק הבא?
"אל תראו את זה בבודדים, תעשו מפגשים חברתיים של שלושה, ארבעה ומעלה, ותהיו אתם חברי הפאנל. תנסו לראות איך אתם הייתם שופטים, אולי דרך זה ישפטו פחות אנשים ברחוב".