"הרגשתי שאני זקוקה לה. זה היה כמו התאהבות בסרט, תוך חצי דקה סיפרנו אחת לשנייה סודות"

שרה וינו-אלעד לא הצליחה לקום מהספה חמישה חודשים אחרי שבעה באוקטובר. הטרגדיה השביתה את חייה של השחקנית המוערכת, עד שהגיעה לפתח דלתה מעטפה מסתורית, עליה כתוב "סודי ביותר". מאותו רגע, צללה שרה אל סיפורה ועולמה של אישה זרה לה לחלוטין. תושבת אופקים הנועזת, טלי חדד, דווקא מצאה את הכוחות באותה יממה מטלטלת לצאת מפתח הממ"ד, ואפילו לשלוח בלב כבד את בנה הלוחם לראות מה מתרחש בחוץ.

"אני לא מבינה איך היא יצאה מהדלת אל הגיהינום", הודתה שרה, "לקח לי הרבה זמן לקום מהספה ברמת גן, מהחרדה, מהייאוש, קריסת האדמה תחתיי. הידיעה שיש אנשים שברגעים האלו קמו לפעולה היא מטורללת ופנטסטית בעיניי. מבחינתי יש בה אש, הרי אילו יכולות יש לה מול כדורים שורקים ופסיכופתים תאווי דם. גם היא לא יודעת להסביר מה עבר לה בראש ברגע הזה".

גורלן של שתי הנשים האלו נשזרו זה בזה, ולמרות שהגיעו מרקעים שונים לחלוטין - החליטה השחקנית להתמסר לדמותה של טלי, ולהפיח בה חיים ואופי חדשים אך נאמנים למקור. ביום שני האחרון עלתה למסך סדרת הדרמה החדש של קשת 12, "אור ראשון" (הערב, אחרי החדשות), המגוללת את סיפורם של אנשים פשוטים ביממה הכי קשה שידעה מדינת ישראל. רגע אחרי, סיפרה שרה על החיבור המיוחד עם הגיבורה אותה היא מגלמת, ההפקה המורכבת והעצב הפרטי שלה.

>>לריאיון המלא עם שרה וינו-אלעד ב+12

הסיפור של טלי חדד התחיל ויימשך באופקים, העיר בה היא חיה. טלי היא אמא לשישה ילדים וגננת במקצועה. נכון לשבעה באוקטובר, ארבעה מילדיה הם חיילים בתפקידי פיקוד וקצונה, ביניהם בנה איתמר (אותו מגלם נבו קטן), חניך בקורס קציני חי"ר. בזמן האזעקה הראשונה הוא שהה במרחב המוגן איתה, עם בת הזוג שלו ושתי אחיותיו הקטנות. כשהם יצאו ממנו, הם שמעו יריות של נשק אוטומטי, דבר שאיתמר יודע בפירוש להעיד שאין לצה"ל, משמעו שיש פיגוע בחוץ.

איתמר לקח את הנשק האישי שלו ויצא לעזור למי שזקוק. טלי עודדה אותו ללכת, ולעשות את התפקיד שלו באירוע שמתברר כגדול בהרבה משחשבו. כשהיא הבינה שהיא שלחה את איתמר לשדה קרב, היא יצאה החוצה לחפש את הילד שלה, על מנת לוודא שהוא בסדר. אופקים הייתה ירויה מכל עבר, ובעיר שרר בלגן. כוחות הביטחון בעיר היו מעטים בגלל החג, ולא היו אפילו אמבולנסים.

כשטלי לא הצליחה למצוא את איתמר, היא הבינה שגם לה יש תפקיד במה שמתחולל בחוץ. היא רצה לקחת את האוטו שלה מהבית, והתחילה לפנות את הפצועים למד"א. אחד אחרי השני היא הביאה אותם לידי כוחות החילוץ, אבל אז הבחינה בבהלה שהפצוע הכי קשה שפינתה במהלך הבוקר הוא בעצם איתמר, הבן שלה. בניגוד לכל אינסטינקט, היא הניחה אותו באמבולנס וחזרה העירה לפנות עוד פצועים. כשהסערה חלפה, היא נסעה בעצמה לבית החולים כי לא ידעה מה עלה בגורלו. היא מצאה אותו אחרי ניתוחים, במצב לא פשוט, אחרי שקיבל צרור יריות בבטן, ברגליים ובגב.

כששרה קיבלה את התפקיד, היא התקשתה תחילה להיכנס לדמות: "אני עוסקת במקצוע הזה כמעט 40 שנה, ובדרך כלל מחפשת דמויות בתוך טקסטים. אני מוצאת מה אומרים על דמות והיא על עצמה, איך היא מגיבה לסיטואציות. כשעשיתי בחיי דמויות קלאסיות נמנעתי מלראות ביצועים אחרים, כי אני נוטה לאמץ דברים שאני רואה אצל אחרים".

"משהו שם שלח אותי לאופקים, לפגוש את טלי. לפני שעשיתי את זה, ידעתי שאני לא יכולה להסתפק בלצפות בראיונות שלה. אני מתראיינת כבר עשורים, ועדיין יש בזה משהו מלאכותי מבחינתי. גם היום סידרו לי את הפרצוף והשיער, אני מודעת לישיבה הזקופה שלי ומכירה את המלאכותיות של לשבת מול מראיין. הרגשתי שאני זקוקה לאישה. נסעתי לפגוש אותה, וזו הייתה כמו התאהבות בסרט. לקחה לנו פחות מחצי דקה לספר זו לזו סודות על החיים, שאנחנו לא מספרות לאחרים. היה לי חשוב שטלי תאהב את מה שהיא צופה בו, תראה את הסיפור שלה ותגיד סחטיין עליי שזאת היא. ככה הרבה היא נכנסה לי ללב".

במה אתן דומות?
"לשתינו יש מתג קצר מול סמכות. אם מגיע אדם במדים או מישהו עם כותרת חשובה, הוא לא יגיד לנו מה לעשות. ככה זה גם אצלה, זה הדהים אותי. חוץ מזה שתינו רוצות להיות אמא אווזה, תמיד מוודאות שהילדים מתחת לכנפיים שלנו. יש לה צורך להיראות כפי שהיא, ולא כמו שרוצים לחשוב עליה. זה מלווה אותה בכל מה שהיא עושה".

ובמה אתן שונות?
"בחינוך של הילדים שלנו. אני לא חינכתי מפקדים, אלא שתי מנהיגות. אף פעם לא לימדתי אותן להקריב את עצמן למען שום דבר, רק להטיל ספק - שזה הכי לא חיילי שיש כמו הילדים שלה. באורח פלא, שתי הבנות שלי התעקשו לשרת בצבא בתפקידים משמעותיים".

בניגוד לתפקידים אחרים, השחקנית הייתה צריכה הפעם להיכנס לנעליה של אישה אמיתית: "חשוב לי להביא את האנרגיה של מי שאני מגלמת, ולא לחקות אותה. אני חקיינית גרועה, שרק יודעת לאמץ התנהגויות שמוצאות חן בעיניי. אני מרגישה אחריות גדולה יותר כלפי דמות קיימת, היא חיה ואני רוצה לשמח אותה".

איך "אור ראשון" נראית מהעיניים שלך?
"אלו אנשים רגילים שאנחנו פוגשים, שנאלצו להוריד את התחפושת שלהם ולהפוך להיות גיבורי על ביום בו העולם התפוצץ לנו על הראש. פעם איש חכם, אביהו בן נון מפקד חיל האוויר לשעבר, אמר לי שגיבור הוא לא בהכרח אדם שלא מפחד - אלא כזה שמתגבר על פחד. לא יכול להיות שהאנשים האלו לא פחדו. כל מי שיצא מהבית באותו יום הוא גיבור על".

בהתאם לגודל האחריות שעל כתפי השחקנים, כך גם על ההפקה: "ביום הראשון קיבלנו דף עם בקשה לא להצטלם או לשחרר תמונות מהסט, לא להסתובב עם דם עלינו בשכונה ולא להתהלך בלי כיסוי על הבגדים. אמרו לנו לזכור שכולנו עדיין טראומתיים, אפילו עדיין לא פוסט. הורו לנו לצעוק 'חדל' אם מישהו מתנהג חשוד על הסט. אומנם יש חופש אומנותי, אבל אלו כן אנשים חיים וקיימים שמגיע להם שנכבד אותם".

איך הייתה ההתנהלות על הסט?
"זו עבודה מטורללת, ראיתי מאפרות רצות עם גלונים של דם. יכולתי לצאת מהפרויקט הזה עם טראומה מטורפת, ובמקום זה יצאתי עם גאווה גדולה להביא את הסיפור הזה לטלוויזיה וללבבות. נלחמנו במזג אוויר משוגע. היו רגעים של סופות חול שהשביתו מכשירים חשמליים, עייפות מאוד גדולה וייאוש. הכל נראה כמו אירוע רב מערכתי, לא האמנתי שבהפקה ישראלית זה יכול לקרות אבל הייתה תחושת קודש. כולם היו נטולי אגו לדבר, זה מדהים". 

"מבחינתי סט כזה הוא ביטול עצמי", היא הסבירה: "לא משנה מה אני חושבת, איך הנוחיות או האגו שלי. בסצנות שאנחנו עושים יש דבר חשוב יותר מאיתנו, שליחות. אנחנו שומעים קולות שמנסים לצמצם ולהקטין את העוצמה של היום הזה, אבל הוא היה הרבה יותר מכמה מחבלים בכפכפים וקלצ'ניקובים. הייתה כאן קריסה של כל מערכות ההגנה של מדינת ישראל, מאות ילדים יפים שהלכו לרקוד ונטבחו במאות. כשגימדו את החשיבות של שבעה באוקטובר בחו"ל כעסנו, אבל עכשיו זה קורה פה בפנים. זה אסון מגדלי התאומים שלנו, זה מעניין את כולם, צריך לזכור שזה קרה".