"זה גמר אותי. לא הצלחתי לעצור את הברז של העיניים"

כשאיתמר חדד שמע בבוקר השבעה באוקטובר את קולות הירי בעירו אופקים, הוא יצא להילחם בלי לחשוב. חדד, שהיה אז צוער בקורס קצינים, נורה חמש פעמים במהלך הקרבות, אבל הצליח לחסל לא מעט מחבלים בדרך. מי שפינתה אותו לקבלת טיפול מציל חיים היא לא אחרת מאמו טלי, שמצאה אותו שותת דם ברחוב. במקום להישאר לצדו בבית החולים, היא המשיכה באומץ לפנות פצועים נוספים, כשהיא מצילה את חייהם של עוד כ-13 אנשים סך הכל.

סיפור הגבורה שלהם מסופר בדרמה "אור ראשון" (פרק חדש בשבת, אחרי החדשות, קשת 12), ומי שיגלם את איתמר הוא השחקן נבו קטן ואת אמו השחקנית שרה וינו-אלעד. קטן סיפר על ההתרגשות והחשש מהפרויקט: "קראתי על הדמות של איתמר והרגשתי שזה אני", סיפר השחקן, "משהו בשקט של האיש הזה, בחוסן הנפשי שלו, מאוד נגע בי אישית. הרגשתי שזה מעבר לדמות שאני רוצה לייצג, זו שליחות בעיניי. נלחמתי על זה, השקעתי מאוד, לכל אודישן אני מגיע ככה, אבל משהו פה היה מעבר לרצון מאוד גדול. באתי עם הילה מסוימת, משהו בראש אמר לי שזה שלי, ושאף אחד לא ייקח לי את זה".

במה איתמר ואתה דומים ושונים?
"אנחנו מזכירים בשקט שלנו. שנינו מחזיקים בתוכנו הרבה, לא מדברים או מוציאים את זה החוצה. שנינו מדברים עם העיניים, לא צריכים רעש וצלצולים. אני קצת שונה ממנו בזה שאני במקום הרבה יותר חשוף, גם כשחקן וגם כבן אדם. אני נותן לפוסט טראומה שלי, כנבו, לצאת החוצה כשחקן. זה הציל אותי. איתמר סגור יותר, לא צריך לספר דברים החוצה. יש לו מין חוסן נפשי מאוד גדול, שאני מאחל לעצמי. אני חושב שאני חזק בראש, אבל לא ברמה כזו. לא היה לו יותר מדי זמן. באותו רגע איתמר קם, קיבל החלטה ועשה מה שצריך לעשות. בת הזוג שלו הייתה אצלו בבית ואמרה לו לעצור, האחיות שלו הסתכלו עליו ובכו, הוא לא עצר. הוא עשה כי ככה צריך, וזה האופן שבו לימדו אותו". 

>>לצפייה בריאיון המלא של נבו קטן ב+12

קשה לשחק בסדרה כמו זו, ולא לדמיין איך היית מתנהל בעצמך באותה סיטואציה, במיוחד כשקטן הרגיש כל כך קרוב לאיתמר: "זה פגש אותי במקום אישי שלי, גם כפוסט-טראומתי. כמובן שלא באותה צורה, אבל זה שלח אותי לעבר שלי, למקומות שלאו דווקא הייתי רוצה להיות בהם. אני מרגיש שלא באמת שיחקתי. התרכזתי בלהיות באמת של הדבר, לחשוב איך הוא היה פועל בהסתמך על השיחות שלי איתו, פשוט להיות נוכח. היה לי חשוב לא לברוח ממנו, למרות שאנחנו לא אותו בן אדם. היה לי קל להיות בשקט שלו". 

"כל הסצנות היו קשות", סיפר קטן: "הייתה סצנה שבה איתמר שוכב בבית חולים פצוע. שם הוא עיכל כל מה שעבר. כשחשבתי על מה שעברתי שם, זה הפך את זה ליותר אמוציונלי וקשה. אני זוכר שעשינו כמה טייקים, יש לי שם מונולוג במהלכו לא הצלחתי בכל פעם מחדש לעצור את הברז של העיניים. בכל פעם שחשבתי על זה, היו לי צמרמורות בגוף". 

קטן סיפר על המפגש הראשוני והמרגש עם הגיבור מאופקים: "הייתי בטוח שאני הולך לפגוש גבר עם קול עמוק וחד, מפקד כזה. הגעתי וראיתי בן אדם עם חיוך רך על הפנים. ביישן, צנוע ומתוק. הייתה לי איתו שיחה מאוד מרגשת. הבנתי אחרי שיצאתי משם שאני לא צריך לעבוד יותר מדי, רק להיות ולא להילחם בזה, כי אז אתה נכנס למקומות שאתה לא רוצה להיות בהם. אני יצאתי מאופקים בתחושת ביטחון, שאין צורך שאפענח ואפצח. שאבתי ממנו מידע כמו פסיכולוג שמקשיב לקליינט. האתגר הכי גדול שלי בתפקיד הזה הוא להישאר כמה שיותר באמת ולא לזלוג. אין דמות, יש איש אמיתי וקוראים לו איתמר".

איתמר שם את חייו על הכף בשבעה באוקטובר, אבל גם אמו האמיצה טלי שחילצה אותו והמשיכה במלאכת פינוי הפצועים. "הבן שלה יוצא להילחם, היא חוזרת הביתה ונשארת עם בת הזוג ושתי הבנות שלה ומרגיעה אותן. היא, בהרגשה שלי לפחות, פתאום מבינה שבאיזשהו מקום היא שלחה את הבן שלה למות. בסופו של דבר היא יצאה מהבית לא בשביל להתחיל לחלץ או לעשות מעשה, אלא בשביל לחפש את הבן שלה ולא מעניין אותה אף אחד ממטר, אני מעריץ אותה. בכל פעם שאני רואה אותה, גם כשראיתי אותה על הסט, רק רציתי לחבק אותה בלי לשחרר ולהגיד לה 'מה עבר לך במוח. סעי עם הבן שלך, אל תצאי מהבית, מה את עושה'. לא עלתה המחשבה בכלל לעשות את מה שהיא עשתה. זה הירואי מבחינתי, לא עושים דברים כאלה".

יש לך ביקורת כלפיה?
"לרגע לא. כל כך הבנתי אותה ואת איתמר בתוך הדבר הזה, הוא גם יכול היה להגיד שהוא צריך אותה ושיש סיכוי שהוא ימות. הוא יכל לשאול אם היא לא הייתה רוצה להיות איתו ברגעים האחרונים. אבל הוא הבין שהיא הלכה לעשות את המעשה הנכון, להציל עוד חיים כפי שהצילה אותו. זה לא שהוא נתן לה אישור, פשוט קיבל את זה בהבנה. אם היית שואלת אותי אז, הייתי אומר לך שזה מעשה מטומטם".

"טלי אמרה לי שאני בול כמו איתמר, שהוא בדיוק ככה עשה. זה עשה לי טוב על הלב אבל גמר אותי. אני זוכר שהלכתי להתאפר אחר כך, והייתה לי לחלוחית בעיניים. היא מרגשת אותי בצורה שאני לא מצליח להסביר". 

גם עם השחקנית שגילמה את טלי, שרה וינו-אלעד, יצר קטן קשר בלתי נשכח. "אין אנשים כמוה. מרוב שהיא דומה לטלי, ואני לאיתמר זה נהיה קרב חתולות. מצד אחד זה היה כיף לא נורמלי, אבל מצד שני זה באמת מרגיש כמו אמא שהציקה לבן שלה. באמת התעצבנתי עליה. אני קורא לה באנשי הקשר 'שרה וינו אלעד אמא'. כשאני שולח לה הודעה אני מתחיל אותה ב'אמא'. נוצר בינינו קשר שאי אפשר להסביר במילים, זה בעיניים. גם במשפחה האישית שלי אמא היא חלק גדול מהחיים. אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, היא אמא עוטפת שמאוד שומרת עליי". 

הפקת "אור ראשון" הייתה אחת המורכבות שצולמו בישראל. הקשיים בה גם התבטאו בסדרי גודל מרשימים ולא פשוטים, אבל גם בשימור עובדות, פרטים וסיפורים קטנים. קטן סיפר על הצילומים: "היה שם עוטף ומכיל. נתנו לי מקום לעצמי אם צריך רגע. היה מאוד רגשי, לצד החיוכים והכיף. היו סצנות עם הרבה דם, אנחנו צילמנו בחוץ, היה להם חשוב שיראו כמה שפחות. רצו שהדבר יישאר כמה שיותר טהור. בסוף המסר כאן הוא האונשיות, אלו אנשים פשוטים שנקלעו לסיטואציה לא פשוטה. הם היו צריכים להתמודד עם הדבר הכי נורא שקרה במדינה הזו". 

מי לדעתך קהל היעד?
"כולם, חד משמעית. מי ששרד, פוסט טראומתיים, מי שנלחם עד היום וחוזר הביתה. הדור הצעיר צריך לראות מה היה, זה יישאר חקוק כל החיים, בטח ובטח כשיש עדיין 48 חטופים בעזה. בסוף הסדרה לא מדברת על הטראומה, אלא על האנשים שלקחו החלטה לעשות מעשה והלכו איתה עד הסוף, בלי לחשוב יותר מדי. היא צריכה להגיע לכל בתי הספר התיכוניים בארץ ובחו"ל, וחשוב שכל העולם יראה".