"לא ידעתי מאיפה יתקפו אותנו, מתתי מפחד. לא הרגשתי שאני נמצאת בבית שלי"

בשישה באוקטובר חן אמסלם עוד נפשה באיטליה עם בעלה. שעות ספורות לאחר מכן, הם מצאו את עצמם במירוץ הישרדות בדרך ארצה, בורחים מטילים בנסיעה בחזרה הביתה, כשדודתה ובעלה נחשבו עדיין נעדרים אחרי מסיבת הטבע בה חגגו בקיבוץ רעים. העולם שהשחקנית הכירה לא חזר להיות כפי שזכרה מאז שגילתה שדודה שי נרצח במסיבה על ידי המחבלים. 

"נחתנו יום לפני", שיתפה חן, "בבוקר למחרת דפקו על הדלת, אמרו לנו שכובשים את ארץ ישראל ושאנחנו חייבים לחזור. לא הבנתי מה קורה, כמו כל המדינה. אמרו לנו לטוס הביתה, נסענו שעות. אחר כך אמא שלי הודיעה לי שאחות של דודה שלי, טיטי, הייתה במסיבה ברעים ושמאז היא לא זמינה. אני זוכרת שלא הצלחתי לדבר עם מאור, הוא היה המום. הנסיעה בארץ הרגישה כמו בריחה, לא ידעתי מאיפה יתקפו אותנו. מתתי מפחד. לא הרגשתי בבית שלי". 

"כשהגעתי לשדה התעופה אמא סיפרה לי שדודה שלי ניצלה", היא המשיכה, "היה רגע שאמרתי למאור שאני סומכת על טיטי ומרגישה שהיא בסדר, אבל לא בטוחה לגבי שי בעלה. דודה שלי אז חיכתה לטרמפ, ובאותו זמן שי נחשב נעדר. שבוע לאחר מכן דפק קצין בדלת, הודיעו לנו שנמצאה הגופה שלו ושהוא נרצח על ידי המחבלים. שמנו את הילדה שלנו במרחב המוגן עם אייפד ואוזניות, כדי שלא תשמע את הצרחות. המחזה שהיה שם לא יישכח, אלו תמונות שייצרבו בזיכרון שלי לעד".

כשהגיעה לפתח ביתה של אמסלם המעטפה עם התסריט של "אור ראשון" (הפרק השלישי בשבת, אחרי החדשות, קשת 12) ואיתה תפקיד השוטרת נופר ועקנין (שם בדוי), היא ראתה בזה תשלום על חוב שלא הבינה שקיים: "ידעתי שזו השליחות שלי. רציתי להנציח את הטרגדיה המשפחתית, זה מעל יכולות המשחק שלי". 

בדרמה המבוססת על ארבעה האירועים האמיתיים מאותה יממה, מגלמת אמסלם שוטרת ששמרה על מסיבת הנובה בשעות הקשות והצילה מאות אנשים. נופר עלתה למשמרת אבטחה במקום בעלה קובי, שוטר אף הוא, בשעה שש בבוקר. קובי הספיק לחזור לאופקים, אבל חצי שעה לתוך משמרתה של אשתו התחילו אזעקות חריגות. קובי הורה לנופר לחזור הביתה, אבל היא מצדה אמרה שהמסיבה מתקפלת - דבר שהיה רחוק ממה שבפועל קרה. לשוטרים יש חוק - אם שוטר מחייג לקולגה יותר מפעם אחת, משמע שישנן יריות. כשקובי ראה כמה שיחות נכנסות מאשתו, הוא החליט לעצור הכל ולנסוע אליה. המונים הגיעו לחפ"ק בו נמצאו השוטרות האמיצות וביניהן נופר. אותו חפ"ק שהפך למיגונית באותם רגעי ירייה.

השוטרים והשוטרות הבינו שהכל בידיים שלהם. באחד הימים הקשים שידעה המדינה הם מצאו את עצמם חסרי אמצעים, בידם רק נשק ובו שישה כדורים. באזור תשע החל מסע הבריחה של נופר עם רס"ב ליאת צביאלי (אותה מגלמת רותם אבוהב), שוטרת שפגשה באותו הבוקר והפכה לחברת נפש. נופר וליאת הבחינו בגופות בצדי הכביש, ואנשים שדיממו על הרצפה. הן נסו על חייהן, אבל אחד מהרכבי המחבלים תפס אותן. נופר נורתה ברגלה, בגב ובברך. למרות שהייתה ירויה, היא הצליחה להמשיך לרוץ בנשימות הכי קשות שידעה בחייה. למרות הפחד, היא המשיכה לחפש את בעלה קובי, בתקווה שיגיע לקחת אותה. הן מצאו שיח להסתתר בו, וישבו שם במשך שבע שעות. בסופו של דבר, בעלה אכן הגיע לקחת את אותן ומה שיכל להיגמר בטרגדיה הסתיים בפציעה מאתגרת ושיקום ארוך. 

>> לצפייה בריאיון המלא עם חן אמסלם ב+12

כשנבחרה חן לגלם את נופר, נשזר גורלה בזה של אישה שלא הכירה, אבל אף פעם לא תשכח. "שלושה שבועות לפני הצילומים נסענו לבית שלה, עשינו מינגלינג כדי להכיר ולדבר. כשהגענו לשם, אמא של בעלה של נופר הראתה לי סרטון מהנובה וראו שם את דוד שלי, שי. מסתבר שדודה שלי דיברה עם הדמות שאני מגלמת. עם הזמן, כולם הפכו להיות בלשים כדי למצוא פיסות מידע ולהרכיב את הסיפורים של האהובים שלהם שנרצחו".

החיבור בין שתי הנשים היה כמעט מתבקש. "נופר אף פעם לא אמרה לי מה לא לעשות עם הדמות שלה. היא רק חיזקה אותי שבעיניה אני השחקנית הכי טובה, שהיא זכתה שבחרו בי לגלם אותה. ביקשתי את ההסכמה שלה, כשהיא בחרה לא להגיע לסט לפעמים, כתבתי לה שאני תומכת בה. כששיחקתי אותה חשבתי על המפגש בינינו, היום שישבנו על הספה שלה, עם התוכי שלה שחפר לנו והבורקסים שהיא הוציאה לי. דיברנו אז הרבה יותר על מה שהגיע אחרי שבעה באוקטובר מאשר על היום עצמו, היא נתנה לי אישור להיות הקול שלה בסיפור הזה. זה נתן לי הרבה ביטחון בתור שחקנית".

הדבר הראשון שמשך לאמסלם את העין בדמותה של נופר וקנין לא היה משהו שהיא בהכרח יכולה הייתה לצפות: "היה תיאור של בחורה עם שיער משוח אחורה וציפורניים ארוכות אדומות. דקות אחרי שקראתי את התסריט התקשרתי למי שעושה ציפורניים ואמרתי לה לקבוע לי מהר בנייה, מרוב שרציתי את התפקיד. ציפורניים מאוד מאפיינות נשים, במיוחד דומיננטיות וארוכות".

"נופר היא בן אדם ממש מיוחד", סיפרה השחקנית, "נכון לשישה באוקטובר, היא בחורה צינית, חזקה ומדליקה. כשפגשתי את האישה האמיתית, אחרי האירועים, היא הייתה אחרת. היא עיכלה טראומה לאומית וצריכה לשרוד ולגדל שלושה ילדים. גם כששיחקנו את הרגע הזה רעדנו. שקשקנו על הסט".

מה הכי משך אותך בה?
"רציתי להיות גיבורה שלא נראית כזו, זה לא כתוב לה על המצח. היא נראית כמו החברות שלי מעפולה, וכמוני. נופר לא יודעת שהיא כזו, ועד עכשיו לא חושבת ככה. היא תוהה מה יש לספר עליה, ומה היא בכלל עשתה. היו בנובה מאות ילדים אבודים, היא דיברה אליהם בנועם ובזכותה אנשים צלחו את התופת. היא מצאה דרכים לשמור על הומור ולהצחיק את האנשים לידה. היא לא מתפרקת, מאוד אסופה, מכונסת, שומרת על עצמה. היא הלכה עם האמת שלה. כשפוגשים אותי אנשים מבחוץ, אני רגילה שמתרגשים. היא לא התרגשה ממני. כשהיא פתחה לי את הדלת היה בה משהו מתוק, פאסון אמיתי".

חן הוסיפה: "חוץ מהמראה החיצוני שחייב לדייק, לא ניסיתי לחקות אותה. אולי איך היא הולכת או מדברת, אבל אנחנו לא עושים פה 'ארץ נהדרת'. ההבדל היחיד הוא לראות מול הפנים את מי שאני מגלמת, ולספוג ממנה את הסיפור והרגש. זה בפרטים הקטנים. הטבעות על הידיים, הצבע בשיער, הציפורניים, הריח שלה".

"כאב לי לקרוא את התסריט הזה", היא הודתה: "קשה לשמוע את הסיפורים האמיתיים של הגיבורים שמסתתרים בינינו, זו אחת השליחויות הכי גבוהות שלי כשחקנית. לגלם את מוכר הפלאפל, השוטרת או עורכת הדין שיושבים לידנו באוטובוס ואנחנו לא יודעים עליהם כלום".

כיאה להפקה שמספרת עלילות אנשים אמיתיים, הכל בה הרגיש ממש כמו המציאות: "כמה שהסיפור היה טרגי, ככה ההפקה עטפה אותנו. עשיתי הרבה פרויקטים, אבל כאן בגלל שהיו שחזורים אמיתיים של אנשים, הייתה התייחסות לכל פרט ופרט. היינו אנשים מרוסקים על הסט, וההפקה החזיקה אותנו. היה כבוד לכל רגע ורגע, ולכל סיפור. יש רגעים שקל לחשוב שמה שהיה זה לא סיפור אמיתי, זה לא אמין שנכנסו לבתים וחטפו ילדים. אלו רגעים שיכולים לצאת מוזרים ופומפוזיים בטלוויזיה, אבל ליאור חפץ הבמאי שמר עלינו שיהיו מדויקים ואמיתיים".

קל לשכוח ברגעים כאלה שאת על סט צילומים.
"הרגשנו שזה כאן ועכשיו. חמישה קילומטרים מעזה, בומים ורקטות שמזכירים לנו שאנחנו במלחמה. אנחנו מפויחות, מלוכלכות, מזיעות, עם רעש של מחבלים שאנחנו מתחבאות מהם. הכל עשה לנו טריגר. אמרתי שם טקסטים והייתי כאובה באמת. צילמתי הרבה דברים בחיי, אבל לא בכזו הפקה. זה היה תפקיד סיזיפי שפירק אותי פיזית ונפשית הרבה זמן, הייתי חוזרת הביתה ולא מצליחה לתקשר עם בעלי והילדים, או להירדם בעצמי. נשאר לי בגוף אדרנלין של שורדת וגיבורה, קראתי את התסריט כשחיבקתי את מאור מתחת לשמיכה".

מי לדעתך הקהל של הסדרה הזו?
"כל עם ישראל, והעולם. אין מישהו שיכול להכחיש את השואה הזו. זו סדרה על אנשים פשוטים, סיפורים קטנים, יחסים בין חברות ובני זוג, בנות ואמהות, בחירות קטנות ברגעים גדולים. יש כאן אמת מזוקקת של אנושיות, אבל כבד וטראומה לאומית. לא הייתה לאנשים האלו ברירה אלא להפוך לגיבורים".