נשמע לכן הגיוני, נכון בנות? לא! אסור! הדיבר ה-11 הוא "לא תחטט בסמסי זוגך". מה עם האמון? מה עם הביטחון? מה עם החופש?
אני מודה, יוצא לי להסתכל בנייד של אשתי כשמישהו מתקשר והיא במקלחת למשל, אבל אני מיד מעדכן אותה. אני מודה, יוצא לי להציץ בכותרות ההודעות שהיא מקבלת אם הטלפון שלה נמצא לידי ומשמיע צפצוף והיא במטבח למשל, אבל זה רק מבט חטוף בזווית העין כדי לוודא שלא מדובר במשהו חשוב. כזה אני, אחראי.
הדבר המשותף היחיד שפתחנו, פרט לחשבון בנק – כי עם העמלות של היום מי יכול להרשות לעצמו להחזיק עוד חשבון (אלא אם כן אתה מתמודד לנשיאות כמובן) – הוא מייל שהיה מיועד לצרכי החתונה, להתכתבות עם הספקים ולאישורי ההגעה. האמת? כבר יותר משנתיים שלא נגעתי בו. יכול להיות שמתנהל שם משהו סוער?
כשלעצמי, אין לי דברים מפלילים בנייד, וגם ככה אני מקפיד אחת לכמה זמן לנקות את הרשימה של ההודעות כדי שיהיה לי יותר קל בעיניים. האמת? גם מעולם לא קרה לי שבחורה שיצאתי איתה עשתה סקירה מעמיקה לטלפון שלי.
כשסיפרתי את זה לאשתי, היא הסתכלה עלי במבט של רחמים ואמרה שכנראה מעולם לא הצדקתי שבחורה תהיה אובססיבית כלפיי. מצד שני, היא התחתנה איתי, כך שהבדיחה על חשבונה.
ככל שאתה יותר מחובר, ככה אתה יותר מנותק
בסרט האנימציה המעולה "וול-אי", בני האדם שחיים בעתיד הרחוק הפכו לסוג של רכיכות גופניות, הם מתניידים על מסועים, משועבדים למסכי המחשב האישיים שמולם ולא מתקשרים בכלל עם הסביבה, גם כשהסביבה נמצאת מושב לידה. שמנים, מנוונים, מנותקים. ככה זה, ככל שאתה יותר "מחובר" – ככה אתה יותר מנותק.
אם לא נשים לב, הסרט הזה עוד יתברר ככזה שחזה את העתיד. מספיק להסתכל על יובל של איצקו והחברים שלה בהפסקת בית הספר. כל ילד תקוע במסך שלו. זה לא כזה מופרך. הכל קורה ברשתות החברתיות. גם אני מוצא את עצמי גונב יותר ויותר לכיוון הטלפון, הטאבלט או הטלוויזיה כשאני משחק עם הילד שלי או קורא לו סיפור. אני מאוד משתדל אבל הרבה פעמים זה חזק ממני.
לעזאזל, אפילו אמא שלי לעתים כותבת לי הודעה בפייסבוק במקום להתקשר או אפילו לסמס. ולכן, חפשו אותי בטוויטר ובאינסטגרם.
"רמזור" חמישי אחרי !BOOM