כשהבן שלי היה ביום הראשון של חייו הוא כבר הרים את הראש והחליף צד, משהו שאמור לקרות לתינוקות רק אחרי כמה שבועות. כבר אז ידעתי שהוא יהיה זוכה פרס נובל, שופט עליון ואלוף אולימפי סדרתי. במקביל, כן?

אנחנו עוקבים אחרי ההתפתחות של הילדים שלנו כל הזמן, זה ברור וזה טבעי: מתי הילד מרים ראש, מתי הוא מתהפך מהבטן לגב, מתי מהגב לבטן, מתי הוא מסתובב, מתי זוחל על שש, מתי זוחל על ארבע, מתי הוא עומד, מתי הוא מתחיל ללכת, מתי הוא מדבר, אילו ציונים יש לו בלימודים, כמה גולים הוא הבקיע.

אלא שהמעקב הזה הופך לבחינה מדוקדקת תחת זכוכית מגדלת כשזה מגיע להשוואות לעומת ילדים אחרים. בכל פעם שאתם נתקלים בילד אחר באזור טווח הגילאים של הילד שלכם, ברגע שנגמר החלק של ה"איזה חמוווווד", אתם מגששים לבדוק מה הוא כבר יודע לעשות ואיפה הוא נמצא ביחס לטאלנט הפרטי: האם הוא מתקדם יותר חלילה, או מפגר בחומר לשמחתכם (הסמויה, כן? תמיד, אבל תמיד, להגיב ב"לא נורא, את אף אחד זה לא מעניין, וחוץ מזה הוא כזה מהמם", או שקר כלשהו אחר).

"מי שיש לו ילדים לא אוהב את השבת"

נכון, אתם יכולים להמשיך לספר לעצמכם שלא מדובר בתחרות, אבל זה כנראה אומר שאתם מפסידים. וכשמפסידים מתחילים לחפש תירוצים או לייפות מעט את המציאות. כך למשל כשאתם מגיעים לטיפת חלב, שם בין היתר נבדקת התפתחות הילד, ונשאלים אם הוא כבר אומר מילים שלמות, וכמה. אתה ואשתך מסתכלים זה על זו במבט מבולבל – כי נכון להיום הוא מדבר בעיקר ג'יבריש – ואז אתה אומר לאחות בגאווה "הוא אומר 'טלוויזיה'!", למרות ששניכם יודעים שזה נשמע יותר כמו "אה-בה-דה-דה".

בינתיים, אתם מנצלים את זה שבגילאים האלה הילד הוא בור ספיגה ללא תחתית וממלאים לו את הראש בדברים שאין שום סיבה שהוא ידע בשלב הזה של החייו, רק בשביל הקטע הפרטי שלכם. הילד שלי, למשל, למד לפני כמה חודשים לענות "פיו פיו" כשאני אומר לו "ערן זהבי".

רק מה שלא תעשו, אל תנסו להשוויץ בטריקים ובחוכמות של הילד בפני אחרים, כמו שלמד אמיר על בשרו. זה כלל בסיס יצוק מחוק מרפי. הילד הוא כמו מכשיר מקולקל שדווקא כשבאים לתקן אותו הוא בדיוק עובד, רק הפוך. איך שתרצו להדגים כמה הוא יודע ואיזה יופי הוא עושה – הפושע הקטן לא יגיב ויגרום לכם להיראות כמו שני מטומטמים. אבל בשנייה שהקהל ייעלם: מדבר חופשי, מדלג על רגל אחת, בונה דגם של חללית.

ועוד משהו בשולי הדברים: אמיר אומר בפרק ש"מי שיש לו ילדים קטנים לא אוהב את השבת". רק מי שיש לו ילדים יודע כמה זה נכון. הילד לא יודע שזה יום מנוחה, שהוא יכול לישון עד מאוחר, שאין גן, שלא צריך משש בבוקר להתחיל להפעיל אותו. שבת הוא יום עבודה לכל דבר כשאתה הורה, אם לא קשה יותר. כלומר, חוץ מהילד שלי כמובן. הוא כל כך מוצלח שהוא קם בתשע, מחליף לעצמו חיתול, מכין לעצמו לאכול ומדליק אה-בה-דה-דה.

"רמזור", חמישי אחרי "עובדה"

עוד בתכניות קשת: