הורים יקרים, תגידו מה שתגידו, ההחלטה לרכוש דירה היא לפעמים מורכבת והרת גורל יותר מהבחירה להביא ילד לעולם. לא מאמינים? זוהר ישראל פורס את משנתו על נדל"ן, ילדים, עשן וכל מה שביניהם
יש לא מעט הורים שיתרעמו על הקביעה הזו, אבל במובנים רבים ההחלטה לקנות דירה היא מורכבת, קשה וכבדת משקל יותר מאשר ההחלטה להביא ילד לעולם. אפשר לקחת את זה צעד קדימה ולהגיד שגם ההתחיבות לדירה גדולה יותר מההתחייבות לילד (שימו לב: לא המחויבות, ההתחיבות), משום שהמשכנתא היא במקרים רבים לשלושים שנה. הילד, יש לקוות, יעזוב את הבית עוד קודם.
אמיר וטלי למדו את זה על בשרם. הם החליטו להתעניין ברכישת דירה כמה חודשים אחרי הלידה של ירדנה כי חשבו שהחלק הקשה נמצא מאחוריהם, אבל הם הבינו די מהר שהסיפור הזה גדול עליהם. זה לא סתם שהתינוקת לא הייתה נוכחת בפרק הזה.
העיסוק בכל ענייני הדירה כשיש כבר תינוק ברקע, ואתם לא יודעים אילו בלת"מים יגיעו מהכיוון שלו, עלול לסבך את העסק באופן בלתי נסבל עוד יותר ממה שהוא, ולהפוך לסיוט שלא נגמר. שלא לדבר על כך שמעבר דירה עם פעוט חסר ישע עוקר אותו מהסביבה המוכרת הראשונית שלו ועלול לייצר אצלו איזושהי טראומה.
מצד שני, האתגר שאשתי ואני הצבנו לעצמנו היה לא פחות מסובך: אומרים שהשנה הראשונה לנישואין היא הכי קשה. אומרים שרכישה ושיפוץ דירה הם המבחן הכי גדול של הזוגיות ואומרים שהיריון יכול לפרק משפחה. אז אמרנו לעצמנו, למה שלא נעשה כבר הכל ביחד.
לשמחתי, התגברנו. השבוע אפילו חגגנו יום הולדת שנתיים לקטן, כולן בדירה שרכשנו, או יותר נכון – שהבנק רכש עבורנו.
גבר, אישה, ילד, דירה | תמונת AVI:
mako
כשאתה אומר לא, למה אתה מתכוון?
שנתיים. מי שמספר לכם שמרד גיל הנעורים מתחיל אי שם בגילאי 13-14 - כמו שקורה ליובל של איצקו ולילך - טועה ומטעה. זה קורה הרבה, הרבההההה קודם. למעשה, מרד גיל הנעורים מתחיל – נחשו מה – באזור גיל השנתיים. יש להם אפילו שם קוד מדעי: גיל שנתיים הנורא.
הילד שלנו למד לאחרונה להגיד "לא" תוך נענוע הראש לשני הצדדים. זה קורה על כל דבר: אוכל, אמבטיה, שינה, הליכה לגן. הוא אומר לא, אפילו שאת חלק מהדברים הוא רוצה, פשוט כי הוא גילה שהמשחק החדש מרגיז או לעתים מצחיק את אמא ואבא. כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מביע את עצמו בהתפרצויות זעם, קיטורים ויללות בווליום משתנה ושביתה איטלקית. ממש כמו טינייג'ר. לאחרונה אני גם חושד שהוא התחיל לעשן. סתם.
אבל, וזה חתיכת אבל, לך תמצא עכשיו תוצאה הוגנת שתהיה תואמת לאופי הפשיעה, כפי שהמליצה ללילך ואיצקו היועצת שהולכת יחפה. הרי אם בן שנתיים מסרב לאכול את מה שהכנת לו לארוחת ערב, מה תעשה – תמנע ממנו מזון עד הבוקר? אם הוא לא רוצה להיקשר במושב הבטיחות, מה תעשה – תשחרר ותדגים לו באמצעות ברקס פתאומי? אם הוא החליט להעיף דברים מהשולחן ושבר כוס זכוכית, מה תעשה – תכריח אותו לאסוף את השברים עד שייחתך וייזוב דם?
ולחשוב שיש עוד לפחות 20 שנה עד שהוא יעזוב את הבית. ואז נישאר סופסוף רק שלושתנו: אשתי, אני והמשכנתא.
