אמנון דנקנר, שחקן קומי

ועם זאת זה היה נהדר. בגלל האנשים. ימי הצילום היו החוויה הראשונה שלי במפגש אינטנסיווי עם קבוצה גדולה של אנשים אחרי שעזבתי את עריכת "מעריב". שמה הייתי בראש העניין, עם המון אחריות, מצוקה לא קטנה ולצד אנשים נהדרים גם כמה שאני מאחל לעצמי לא לפגוש כמותם לעולם. פה, על הסט של פולישוק, הייתי רק אחד מהחברה, אחראי רק על עצמי וגם זה בקושי והייתי מוקסם מכל האנשים ומהאווירה. הכול התנהל בסוג של עליצות, חברות ונינוחות. כבר שמעתי על סטים שהם הדבר הכי קרוב עלי אדמות לגיהנום. הסט של "פולישוק" היה גן עדן של רוח טובה. בשבילי, לפיכך, זאת הייתה, למרות הקשיים, יותר קייטנה מאשר עבודה.

היו לנו, בהפסקות שבין הצילומים הרבה שיחות נעימות והרבה צחוקים מטורפים. אני לא יודע אם יצאתי מוצלח כשחקן בסדרה הזאת, אבל שעת הגאווה הגדולה ביותר שלי הייתה כשהצלחתי להביא פעם אחר פעם את גיא לואל להתפרצויות צחוק היסטריות שחייבו אותנו לחזור שוב ושוב על סצנה אחת בעיקר. זה לא היה הכי נוח בעולם: הסצנה הזאת צולמה על חוף הים ביפו. הייתי אמור לטפס במעלה גבעה חולית, להגיע לגיא לואל שהמתין לי ולצרוח עליו. שמונה פעמים גרמתי לו לפרוץ בצחוק, תשע פעמים צולמה הסצנה. קחו בחשבון ששמונה פעמים נאלצתי לטפס בחול, ביום חם להשחית שגרם לי להזיע. ובכל זאת נהניתי בטירוף – זה היה אישור בשבילי שאני כמעט שחקן קומי, זאת אומרת מסוגל להצחיק. לפחות את מי שמשחק מולי.

גם אני הייתי קוזו פוליטי 

אני חושב שהאווירה הזאת, הנינוחה והעליזה שעל הסט , נבעה בעיקר מכך שכולנו הרגשנו שיש לנו משהו מצוין ביד. שאנחנו שותפים לדבר יפה, מעניין, שנון, מצחיק שיש בו אמירות חשובות על חיינו, בעיקר על חיינו הפוליטיים. הטקסט של שמוליק הספרי ישב לנו טוב ונוח בפה, הסצנות הצחיקו אותנו והמסר היה חביב עלינו.

תואם טומי לפיד

לאסוני ולאבלי הגדול הוא לא זכה לכך ונפטר לפני שנה, זמן לא רב  אחרי תום הצילומים. בכל זאת הוא זכה לטעום מזה קצת: עשינו חזרה על סצנה שבה אני, בתפקיד השר חומי שליט, מתפרץ בכעס ובלעג על שניים מחברי מועצת המפלגה שהחלו למרוד בי. כשצעקתי את שורות הטקסט הרגשתי שזה כל כך טומי וזה כל כך מצחיק, עד שלא התאפקתי, התקשרתי אליו, אמרתי לו, תשמע קטע ואז אמרנו את השורות שלנו נוכח הטלפון. כשגמרנו שמעתי את טומי מתפוצץ מצחוק. אני בטוח שכשהסדרה תעלה לאוויר טומי ישב לו בגן עדן ויראה אותה על מסך ענק שעליו מוקרנות רק סדרות מצויינות (גן עדן או לא?) ויצחק בקול גדול ואחר כך הוא יתקשר אלי בחלומי ויגיד לי בקול רך, אותו קול שבו הוא מדבר אלי בלילות מאז פטירתו: דנקנר, תמיד אמרתי עליך שאתה ליצן.

סוף.