עוד בטרם מלאו לו 60, כבר כונה דוד בן גוריון "הזקן". מי שהחל את חייו הציבוריים בגיל 14, עת ייסד בפלונסק את מפלגת "עזרא" הציונית, היה בעל ותק של עשרות שנים בפוליטיקה כשפגש לראשונה בשמעון פרס הצעיר, אז חבר הנהגת "הנוער העובד". בן גוריון הביע את רצונו לפגוש בכוכב שזרח בשמי תנועת הנוער, וצירף אותו לאחת מנסיעותיו מתל אביב לחיפה, נסיעה שנמשכה אז קרוב לשעתיים. במונית שהסיעה את השניים, שתק הזקן רוב הדרך, שוכח את אורחו הנרגש. עד שלקראת סוף הנסיעה, סמוך לזכרון יעקב, פנה לפתע אל פרס הצעיר ואמר: "אתה יודע, טרוצקי לא היה מנהיג גדול".
שמעון פרס כבר בן 88 אבל בתודעה הישראלית הוא נתפס כצעיר נצחי. את האמירה ההיא על טרוצקי אינו שוכח, ונדמה שככל שחולף הזמן הוא מבין אותה יותר. "מה זה לא מלחמה ולא שלום?", המשיך אז בן גוריון, במונית בואכה חיפה. "מנהיג צריך להחליט, או 'מלחמה' וליטול את כל הסיכון, או 'שלום' ולשלם את מלוא המחיר".
אחרי שנים של דשדוש בפוליטיקה המקומית, שבהן ידע שנאה יוקדת הן מצד יריביו הפוליטיים והן מצד חלקים בציבור, פרס אהוב ומקובל עתה כפי שלא היה מעולם. ממרומי גילו ורום מעמדו מספק נשיא המדינה בספר "בן גוריון של שמעון פרס" (הוצאת כתר) הצצה אל היחסים המיוחדים שנרקמו בינו ובין אביו הרוחני לאורך עשרות שנים. באוזני העיתונאי הוותיק ומקורבו דוד לנדאו הוא מספר מדוע העדיף בן גוריון את לנין על פני טרוצקי, במה דמה הזקן לצ'רצ'יל, מה היה הכוח המניע שלו – ולמה כל זה רלוונטי גם היום.
פרס מתגעגע אבל לא זו בלבד שיש בו געגוע עמוק אל האיש שסייע לעצב את אמונותיו ותפיסותיו המדיניות, נדמה שספרו מבטא כמיהה עכשווית לגמרי. הוא משתוקק אל הנהגה מהסוג הישן, התקיף וההחלטי, הנהגה שלא מהססת ומקבלת החלטות גם במחיר ויתורים.
דוד לנדאו, למה עכשיו?
"נדמה לי שיש שתי פנים לאותה נחישות שפרס מתגעגע אליה. הוא מתגעגע להנהגה סמכותית באופן ערטילאי אבל גם באופן ממוקד בנושא הפרוזאי, של חלוקת הארץ. המשוואה הזאת, שמכילה את כל האלמנטים אדמות-דמוגרפיה-ציונות-מדינה יהודית ודמוקרטית, המשוואה הזאת שרירה וקיימת בעיניו היום לא פחות משהיתה בימי טרום המדינה של בן גוריון. הוא רואה בהחלטה שבן גוריון קיבל ב-1947, על 'הקמת מדינה יהודית לאלתר', לצד חלוקת הארץ עם ישות פלסטינית, החלטה מנהיגותית אמיצה, שרלבנטית גם היום. בעיני פרס, בן גוריון הפגין גדולה נדירה, והוא נפעם מהיכולת שלו להתגבר על הוויכוח הנוקב שהתרחש בין התומכים ב'מדינה לאלתר' לבין אלו שהעדיפו תחילה את שלמות הארץ.
"ההחלטה לכתוב את הספר מעידה שבעיני פרס, הכרעתו של בן גוריון צריכה לעלות שוב על סדר היום אבל כנשיא המדינה, המקובל על כולם, הוא מנוע מתוקף מעמדו מלומר דברים מפורשים מן ההיבט הפוליטי. הוא אינו יכול בשום אופן להיתפס כמי שמשתתף בשיח הפוליטי. אבל החומרים ההיסטוריים שהספר הזה עוסק בהם הם עדיין אותם החומרים שאנחנו עוסקים בהם גם היום".
ספר אישי. שמעון פרס | צילום:
רויטרס
מערכת היחסים בין פרס לבן גוריון החלה עוד לפני קום המדינה, ונמשכה עד למותו של בן גוריון, בדצמבר 73'. בדברים שמספר פרס ללנדאו ניכר כי היתה ביניהם קרבה משפחתית כמעט, ובן גוריון נתן בפרס אמון מוחלט, בעוד שפולה אשתו "חיבבה מאוד את סוניה". לאורך כל שנות הנהגתו את המדינה, כראש ממשלה וכשר ביטחון, שימש פרס יד ימינו של בן גוריון, וקיבל בהכנעה כל משימה שהוטלה עליו. הוא ראה, ועודנו רואה בו אדם דגול, אחד המנהיגים הגדולים של המאה ה-20, לצד וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול. "אין לי ספק שבזכות חוכמתו ועוז לבו", הוא כותב, "קיימת מדינת ישראל".
דמותו של בן גוריון העולה מן הספר היא של מנהיג כריזמטי, אמיץ ובודד. בעל יצרים, אך שליט עליון של יצריו. רואה למרחוק, חד כתער בתבונתו – אבל גם במשפטו הנחרץ ובהכרעותיו. פרס מספר כי "הזקן" היה דעתן מבריק וסקרן בלתי נלאה, קרא את כל 40 הכרכים של כתבי לנין, שלט ללא מצרים במשנתו של תוקידידס, וניהל שיחות מעמיקות על כל עניין שבעולם, מבלשנות צרפתית ועד כתבי הרמב"ם. בספרייתו היו מאות ספרים בעשר לשונות, כולל גרמנית, צרפתית, ערבית, רוסית, לטינית, יוונית, טורקית ופולנית. הוא ניסה גם ללמוד ספרדית כדי לקרוא את סרוונטס במקור. בכלל, מספר פרס, "בן גוריון לא סבל מרגש נחיתות. הוא היה קרח – ונראה כאילו יש לו בלורית שופעת. הוא היה אדם נמוך קומה – אבל נראה כאיש משכמו ומעלה. כשהוא נכנס לחדר, לא היה לאיש ספק שאדם גדול נכנס".
למה בחר בן גוריון דווקא בפרס כאיש אמונו?
לנדאו: "מהשיחות עם פרס למדתי, שלמרות מנהיגותו והסמכות של בן גוריון, באותה תקופה רוב הצעירים הסתייגו ממנו. רובם תמכו באחדות העבודה, והוא אסף סביבו בעיקר את הזאבים הבודדים – משה דיין, יצחק נבון. פרס היה צעיר מאוד אבל הוא בלט כבעל כישורים יוצאי דופן, ובן גוריון ידע שיוכל לבטוח בו".
פרס עצמו מעיד: "מה מצא בי בן גוריון? כנראה מידה של העזה חורגת מהרגיל...ידעתי שאם אטעה בגלל שהעזתי – הוא יסלח לי. אך אם חס ושלום אטעה משום ששיקרתי – הוא יעיף אותי בו במקום. זה היה החוק שלו".
זהו ספר אישי מאוד, סובייקטיבי להלל, שבו מרשה לעצמו פרס לנתח ולפרש את ההיסטוריה מנקודת מבטו שלו. דרכו של המדינאי והמצביא היהודי החשוב ביותר בהיסטוריה המודרנית מסופרת, בין השאר, באמצעות אנקדוטות משועשעות, מכתבים אישיים ושיחות מסדרון אקראיות לכאורה. המראיין, לנדאו, הוא איש של ניגודים. הוא אדם דתי, חובש כיפה שחורה-סרוגה, לכאורה עוף מוזר בעיתונות הישראלית, אבל גם יסוד מוסד שלה. הוא משמש היום כסופר "אקונומיסט" בישראל, ובין השנים 2004-2008 היה עורך "הארץ". הוא שייך לחוג הסובב את פרס כבר כמה עשרות שנים, ומעולם לא הסתיר את עמדותיו השמאליות, יש שיאמרו רדיקליות.
הספר כתוב כמעין מונולוג של פרס. ובכל זאת, בשישה מקומות בחרתם להציג את השיחה ביניכם במתכונתה המקורית, כראיון, אפילו פולמוס. מדוע?
"מפאת מעמדו הוא לא יכול לפתוח את כל הסוגיות הרגישות והיה לו נוח יותר להשיב על שאלותי. כך השארנו כראיון את הדיון בתוכנית החלוקה וגבולות הארץ, האופציה הירדנית, שאלת הסטטוס קוו וסוגיית דת ומדינה, וגם את הדיון על יחסו של בן גוריון ליריביו הפוליטיים".
בקטעים האלה, דומה שפרס מתקשה לקבל, אפילו לשמוע, ביקורת על בן גוריון או הסתייגות ממנו. זה בולט במיוחד בשיחה שלכם על התנהלותו של בן גוריון מול אירופה וארה"ב בזמן השואה.
"בנושא הזה, מתקיים בין פרס וביני דיון רב שנים. אני מוצא את עצמי עם הרבה מאוד שאלות בקשר למנהיגות הציונית דאז, ובשיחה הזאת שוב ייצגתי את העמדה הביקורתית שלי כלפי בן גוריון. בדיעבד הבנתי שהתגובות או העמדות של פרס אינן התחמקויות מהביקורת ההיסטורית, אלא ביטוי צרוף של תפיסת הדור ההוא את האמת ההיסטורית.
"פרס כמעט זועק את האמת שלו, על כך שאנשי היישוב לא ידעו מה מתרחש באירופה. מה שיכול אולי להיראות כאי דיוק היסטורי נראה בעמקי נפשו כאמת הצרופה.
"משהבנתי את זה, גיליתי שחשיבות הדיאלוג הזה היא לא בוויכוח, אלא באותנטיות של העמדה שלו. פרס בפירוש רואה בעמדה של בן גוריון בכל הקשור לשואה השתקפות אכזרית של האימפוטנציה שלנו כעם. לתפיסתו, העם הזה הלך ונשחק ונכחד בגלות, ורק בן גוריון היה מספיק חד ראות כדי להכיר במציאות הנוראה הזאת".
"אני חושב שבימי בן גוריון, הבון טון החלוצי היה הפניית גב אל היהדות הגלותית, אל השטעטל. גם כשבן גוריון הלך אצל הרבנים, ורכש את אמונם בידענות מופלגת, הוא עשה זאת מסיבות פוליטיות פרגמטיות. עובדה שפרס לא חשף בפניו את תחושות היראה והקרבה שעוררו בו הרבנים, גם אם לטענתו שתק מטעמי ביישנות, ולא מבושה. אבל אני מאמין שבפרס חל מפנה. תראי, פרס בעיני הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לאדם דגול, ולאורך השנים השתנו בו דברים. כשהוזמן לבלרוס, בכהונתו כשר חוץ בממשלת רבין, הוא חזר אל בית ילדותו, ושם כנראה נפרץ בו שטף של זיכרונות. נדמה לי שמאז משהו נפתח בו אל היהדות".
בן גוריון של שמעון פרס, דוד לנדאו. הוצאת כתר
ספרו לנו על הדמות הספרותית שהשפיעה עליכם ואולי תזכו בפרס
אנשים, ראשון-שלישי ב-18:50
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן