משפחת עירון התחילה את דרכה משני הורים, עדי ואוהד, שחלמו להיות נוכחים בגידול הילדים. הם חרכו את הארץ, מצפון ועד דרום, הסיקו תובנות והשכילו עד שחידדו את הדרך שבה היום הם מגדלים את שלושת ילדיהם. הם מחנכים אותם בחינוך טבעי בגובה העיניים, וכנראה שהם עושים משהו טוב, כי הם היו אלו שזכו במרב הקולות בפרק הבכורה של "מבחן ההורים הגדול" (פרק חדש במוצ"ש אחרי החדשות, קשת 12). כעת, הם מספרים כיצד הכל התחיל, מה הבסיס של השיטה שלהם - ומה מד האושר, או יותר נכון, מד שמחת החיים.
משתתפים: עדי שבתאי עירון (37), אוהד עירון (40), שלו (7), ליבי (4.5) ואלי (שנה ועשרה חודשים).
עיסוק: עדי ואוהד אנשי חינוך וחוואים, שלו הרפתקן, ליבי היא אלת הצדק ואלי בוראת מציאות.
היכן איך ומתי הכל התחיל? "הכרנו במהלך התואר הראשון לחינוך דמוקרטי בשנת 2012, התחתנו כעבור שנה וחודשיים. מהרגע שהכרנו הדרך שלנו הייתה משותפת, היה ברור מה הכיוון שלנו בחיים. שנינו פתאום גילינו שמאוד חשוב לנו לחיות קרוב לטבע, שמשפחתיות, סביבה, קיימות והקהילה - הם ערכים שאנחנו רוצים שיהיו חלק מהיום-יום שלנו".
הדרך המשותפת: עדי שבעברה הובילה יוזמה חינוכית שעסקה בהנחיית נערים ונערות בתחום מגדר ומיניות, אוהד היה מנחה שם. "במשך המון שנים עבדנו ביחד בכל מיני מסגרות; גם כשכירים וגם כעצמאיים. עבדנו יחד בחווה חינוכית אקולוגית, שם אוהד ניהל את החווה ואני עבדתי בתחום הקהילות, באותה נקודה הצלחנו לדייק עוד יותר את מה שחשוב לנו לפני שהקמנו משפחה".
הילד הראשון: שלו נולד ב-2016, ועם הגעתו לעולם בני הזוג עירון יצאו לדרך חדשה, חינוך ביתי. "תמיד ידענו שאנחנו נרצה להיות עם הילדים שלנו, הרבה. שבט, משק אוטרקי כזה. משפחתיות היא ערך עליון".
החיפוש אחר הקן המשפחתי: "עוד לפני שהילדים נולדו חיפשנו את מקומנו בארץ. עברנו מהנקודה הדרומית ביותר בארץ לנקודה הצפונית ביותר. כמעט עברנו למקומות ממש מרוחקים כדי להצליח לקיים את החלום לגור קרוב לאדמה, להיות קרובים לילדים - ואחד לשנייה. הקרבה שלנו, עוזרת לנו לרקום הרבה חלומות, אנחנו טובים בעבודה יחד ובהורות גילינו את זה עוד יותר, אנחנו מאוד מסונכרנים".
הזוגיות: בני הזוג עירון הולכים באותה דרך, חושבים באופן דומה ופועלים יחדיו מהרגע שהכירו. "בכל שלב שהגענו אליו הבנו שאנחנו חושבים אותו דבר. אין משהו שיוצר מתח או קונפליקט כי אין על מה. אנחנו ממש הולכים את אותה הדרך ובכל מפגש עם צומת בחיים אנחנו מבינים שאנחנו רוצים לפנות לאותו כיוון. כשהגענו לשלב של החתונה, הבנו שאנחנו לא רוצים להתחתן ברבנות, אלא להרכיב את הטקס בעצמנו ולהיות ידועים בציבור".
ההיריון: "זה היה ברור שזאת תהיה לידת בית, כך ילדתי את כל ילדיי".
ההשתקעות: "שוב החיפוש אחר מקום להשתקע המשיך ולפני שנתיים וחצי היינו כבר עם מזוודות בדרך לרילוקיישן בפורטוגל. אלא שאז התחילה הקורונה ושיבשה לנו את התוכניות, מצאנו את עצמנו עם חלום שעוד שנייה היה אמור לקרות. באותה נקודה אוהד היה כבר בן 38, עם שלושה ילדים, ועמדה לפנינו השאלה של עכשיו או לעולם לא. או שעכשיו אנחנו הולכים על הקמת חווה בארץ או שאנחנו עוזבים את הרעיון, הולכים להיות שכירים בתחום הטבע, הקיימות והחינוך. אבל החלטנו שאנחנו לא רוצים לוותר על החלום וחזרנו למושב שדמה, ביישובי גדרות, בו אוהד נולד. הוא התחיל לדפוק על דלתות של אנשים, לשאול אותם אם הם רוצים שנעבד להם את השטח - וכך יצא שאנחנו מעבדים את השטח שפעם היה בבעלות הוריו אשר מכרו את המשק לפני 19 שנה. היום אנחנו מגדלים עליו חקלאות אורגנית. במקרה הצלחנו לקבל את השטח ממול שהפך לנו את שני השטחים לחווה יפהפה, עם אזור אירוח מוצל ונעים, בו מתכנסות קבוצות ומשפחות לסדנאות, הרצאות והפעלות".
טו-מן שואו: לשניים חווה בגודל 20 דונם והם לגמרי טו-מן שואו, מתחזקים ומפתחים את החלום שהפך למציאות בכוחות עצמם. "אנחנו מתפעלים את כל הדבר הזה עם שלושה ילדים. חיים את החלום שלנו על כל האתגרים שבו, המורכבויות, הוויתורים והפשרות שאנחנו עושים לאורך הדרך. לגמרי חיים את החלום שציפינו להגשים המון שנים".
החווה והבית: המשפחה השתקעה בבית שכור מעבר לכביש, עם חוזה לשלוש שנים קדימה. "שנינו פול און במיזם חיינו. עושים חינוך, עושים חקלאות, מגדלים ירקות, מגדלים ילדים".
הילדים, והחווה? "כששני ההורים בעלי עסק והילדים נמצאים בחינוך ביתי, אין כל כך ברירה אלא להכניס את הילדים לתוך אורך החיים הזה, גם לא היינו רוצים אחרת. החזון של החווה זה תמיד היה משהו שרצינו וחתרנו אחריו, אבל כשהגיעו הילדים זה משהו שנתנו עליו גז - כי בשביל מי אנחנו עושים את זה אם לא בשבילם? אנחנו קורעים את התחת, הם נהנים, נכון הם עובדים קשה כי הם נדרשים להיות חלק מאורח חיים לא פשוט; לקום מוקדם, לתת היד כשצריך, הם עוזרים לנו בהמון דברים בחווה ורואים אותנו עובדים 24/7 מסביב לשעון, גם בשבתות וחגים, אבל מנגד הם זוכים לגדול בחווה יפהפה, לפגוש אנשים מכל העולם. יצרנו עבורם מרחב שהוא סופר מאפשר לגדילה, לצמיחה, התנסויות וחיבור עצמי".
התחושות: "הייתה לנו תינוקת בת חודשיים על המנשא כשהתחלנו את זה. היא גדלה על האדמה וזה ניכר על הילדים שהם מרגישים מחוברים לאדמה באמת כפי שרצינו לגדל אותם, זה לא מחוץ לקומפרט זון שלהם".
מודל החינוך: המודל החינוכי שמשפחת עירון דוגלת בו הוא חינוך טבעי בגובה העיניים ומבוסס על שנים של עבודה של בני הזוג בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. במהלך השנים הללו הם דייקו את המודל המבוסס על חמישה עקרונות, וההורות עיצבה אותו לפרטי פרטים. "תקשורת מקרבת, הקשבה פנימית, נוכחות, התנסות מעשית וטבעיות".
המודל לחיקוי: אוהד גדל במשק חקלאי, עם הורים נוכחים ביום-יום וספג ערכים משפחתיים חזקים. "הוא ראה זוגיות מאוד חזקה של ההורים. למרות המכשולים והאתגרים שעברו בדרך, הם נשארו זוג מאוד חזק, אוהב ומפרגן. הוא ראה שהם צלחו את זה בזכות הזוגיות, ואוהד יצא לעולם רומנטיקן חסר תקנה, המחפש את האחת שלו שתהיה הסלע החזק והאיתן שיוכל להישען, שיחד הם יוכלו לעשות דברים נפלאים".
עדי גדלה לאשת חינוך ולאב שעל פי דבריה היא דומה לו באופי. "גם אני גדלתי בבית שבו ההורים שלי שמו את המשפחה כערך עליון. אם זה לחזור הביתה מהעבודה מוקדם כדי להיות איתנו, אם זה לעשות בסופ"שים טיולים משפחתיים ולא לוותר על ארוחות שישי. המשפחה באמת קיבלה קדימות, וגדלתי על ערכים של אהבת הארץ, סבלנות, כבוד וקבלת השונה. אמא שלי היא באמת פרסונה לחיקוי במובן הזה, לא בכדי כמעט ארבעה מהאחים עסקו בחינוך במהלך חייהם או עוסקים עכשיו, היא הייתה ממש מודל עבורינו".
סדר היום: השניים מגדלים את ילדיהם בחינוך ביתי, עדי הוא זו שנוכחת יותר עם הילדים במהלך היום ואוהד נותן את הטון בשדה, בחווה, בעבודות הפיזיות. המשפחה מתעוררת בחמש עד שבע בבוקר. אוהד יוצא לשדה לאחר שהוא עוזר להכין ארוחת בוקר ועדי והילדים יוצאים לעיתים לפעילויות חברתיות, נמצאים בבית, מזמינים חברים או עושים סידורים, לרוב הם סביב המשק. הילדים הולכים לישון כמחשיך וקמים כשיש זריחה. "זה שעון ביולוגי מאוד טבעי שלהם. זה קורה די בקלות, אין לנו מאבקים על שינה, הם פשוט הולכים לישון".
מערכת היחסים של שלו, ליבי ואלי: העובדה שהמשפחה בחינוך ביתי יוצרת סיטואציה שבה הילדים גדלים להיות אחד בנוכחות השנייה כל הזמן, מה שלדברי עדי מונע את הרגע בו בני המשפחה נפגשים בסוף היום מלאי מטענים. "אנחנו מנוטרלים מהסיטואציות בהן אחים רבים בגלל כל מיני דברים שיושבים עליהם, צרכים שלא נענו להם במהלך היום. היחסים שלהם הרמוניים, יש להם עולם משלהם שבו ליבי, שלו ואלי חיים חיים עצמאיים לחלוטין ולא צריכים אותנו בנוכחות. זה יכול לקחת שעות, לפעמים ימים שלמים בהם הם בעולם שלהם, עולם של משחקים שהם יוצרים ובונים. יש גם ימים שיש פיצוץ, אבל הם גדלים מגיל קטן סביב מבוגרים, אז השפה שהם שומעים היא שפה גבוהה. היכולת שלהם לפתור סיטואציות ביניהם היא ברמה מאוד גבוה. לא תראי ריבים מטורפים, צעקות בבית אחד על השנייה".
הפעילות המשפחתית האהובה: "כל פעם שאנחנו בטבע כיף לנו, במיוחד לבשל על המדורה. שלו נמצא באלמנט של להדליק עם אוהד את האש וליבי מאוד אוהבת לבשל. כל שהייה טבע וצורך להתקיים רגע מהטבע, אם זה ללכת לטיול וללקט, אם זה לבשל בחוץ ולהדליק מדורה, או לבנות עכשיו באדמה. כל פעילות שמשלבת טבע ותחושה של חופש".
התוכנית האהובה: בבית משפחת עירון, אין טלוויזיה, אך יש מחשבים. אחת ליומיים שלושה, הילדים מתיישבים לזמן מסך וצופים בתוכניות הילדים שההורים בוחרים עבורם. "אנחנו לא חיים בוואקום, אנחנו מצליחים לשלב מאוד טוב את החיים בתוך המיינסטרים עם אורח חיים שהוא אוף מיינסטרים. החווה שלנו יושבת במרכז יישובי גדרות, אזור עם רמה גבוה של חיים, ופתאום יש פה אי של טבע. אנחנו מזמינים את כולם לפה, יש אירועים קהילתיים ואנחנו מוכרים וידועים, מוערכים כשאנשי חינוך".
מד האושר: "אולי מד השמחה? שמחת החיים. הרי אושר מורכב מרגעים קטנים, זה לא משהו רציף, אנחנו לא כל הזמן בתחושה של אושר או לא. הורות בכלל היא איזשהו סטטוס חיים שיש בו המון רגעים קטנים של אושר ורוב הזמן זה יכול להיות סבל מתמשך, המון ויתור עצמי, הקרבה והתעסקות בפרטים קטנים. זאת חשיבה קדימה, והורות זה דבר כבד. אבל רגעי האושר הם באמת כל כך מזוקקים וכל כך עילאיים שזה כנראה שווה לנו את זה, כי אנחנו חושבים לעשות עוד ילדים. מד השמחה שלנו או הסיפוק שלנו מהחיים הוא תשע, אנחנו חיים בכל ההיבטים את החיים שאנחנו רוצים אבל לא מצליחים להתכלכל מזה מספיק טוב".
התמודדות עם מצב לחץ: "אנחנו מאוד נינוחים במצבים כאלה. אלא אם מדובר באיזו סכנת חיים, לא יראו אותנו קופצים מהכיסאות ומתנפלים על איזה אירוע. לפעמים אוהד נותן לי בראש שאני נינוחה קצת מדי, אבל, אנחנו נינוחים ולא מאמינים שלחץ משרת אותנו בשום צורה שהיא להבדיל מפחד. לחץ הוא מנגון כיבוי שגורם לנו לעשות דברים לא מבוססים, לא מדויקים לסיטואציה ועלול לגרום לנו לעשות טעויות מסכנות חיים, אין טעם בלחץ".
החלום הגדול: "שנצליח להמשיך להתקיים מאורח החיים הזה, באמת להתקיים כלכלית. גם אחרי שהענקנו להם את אורח החיים הזה, השאיפה היא שהילדים יצליחו לפתח ערך עצמי גבוה, לחיות את החיים שנכונים ומתאימים להם. שהם יגדלו באמת לא להיות אנחנו ולא לחיות כמונו, אלא יצליחו לזקק מכל סיטואציות החיים הזאת את הדרך לחיות כפי שנכון להם".