שיעורים פרטיים עם עינת נתן: אחת התעלומות המרכזיות בהורות, היא כיצד לייצר אצל הילד או הילדה מוטיבציה פנימית. יש אלו החושבים שהיא תכונת אופי, אבל מוטיבציה רחוקה מלהיות תכונה, בני אדם נולדים איתה, רק צריך שלא להרוס אותה. אז איך עושים את זה?
על השאלה הזו עונה לנו מדריכה ההורים המובילה בישראל, עינת נתן, שמלמדת אותנו בסדרה המלווה של "מבחן ההורים הגדול" ב+12 כיצד נעזור לילדנו לצמוח. תחילה, היא מבהירה מה המקור של המוטיבציה שאליה כולנו שואפים. "אף אחד לא צריך לעשות שום דבר כדי שהילד שלו יתחיל ללכת, אף אחד גם לא חושב לעצמו לרגע שבצעד הראשון שהילד עושה זו כבר הליכה", היא אומרת, "אני לא מכירה הרבה הורים שיגידו בדרך: 'מה נסגר איתו? אולי אנחנו צריכים לדחוף קצת יותר? משהו לא בסדר במוטיבציה, הוא לא רוצה מספיק. התבלבלנו לגמרי, מוטיבציה צריך רק לא לקלקל".
>> לצפייה בפרק המלא של "להיות הורים יותר טובים" עם עינת נתן ב+12
- מוטיבציה מתוך דאגה יוצרת בדיוק את הדבר ההפוך
עינת מסבירה כי כשאנחנו מנסים לייצר אצל הילד מוטיבציה, מתוך מקום של דאגה, הוא מרגיש זאת - והתוצאה היא לגמרי הפוכה. "האכזבה קיימת אצל ההורים שכל מה שחשוב להם, הוא יעד ספציפי", היא אומרת, "אצל רוב ההורים, במקום אכזבה נכנסת דאגה: 'מה יהיה איתו? אין לו מוטיבציה. בשום דבר הוא לא מתמיד, קצת נהיה קשה והוא פורש'. כשאנחנו נכנסים עם הדאגה לתמונה וחושבים שהתוצר שלה הוא דחיפה, אנחנו מייצרים בדיוק את הדבר ההפוך". - כשאנחנו דוחפים את הילדים שלנו להישגים, אנחנו צריכים לקחת בחשבון את המחירים
לכל דבר יש מחיר, גם להצלחה. נתן מסבירה כי עלינו להיות מודעים למחירים ולקחת אותם בחשבון. "המחיר הגבוה ביותר הוא שהילד בשלב מאוד מוקדם יזהה ש'אם אני לא אגיע לכוכב, יש מצב שאין לי כרטיס כניסה למועדון שלהם'. זה איום קיומי בעצם, בטח בגילים צעירים, ושם נולדות הרבה מאוד פתולוגיות או דפוסים שמשרתים את 'רק אל תעזבו אותי, אני אעשה הכל"'. - התפקיד החשוב שלנו כשהורים הוא לוודא שהילדים יודעים לייצר מאמץ
לא משנה באיזה גיל הילד, לא משנה מה המטרה שלו, העיקר הוא מתאמץ להשיג אותה. "אני רוצה כהורה דבר אחד; לדעת שהילד שלי ערוך לייצר מאמץ וזה לא חשוב במה הוא מתאמץ. אם הוא מתאמץ במגדל הקוביות, הוא ידע להתאמץ בקיר הטיפוס, בבגרות ותחרות הספורט - בהנחה והוא ירצה את זה. בתוך הקוד המשפחתי שלנו אנחנו נטפח את העניין הזה". - הציפייה הריאלית תמיד תהיה ביחס לילד ותציב רק רף אחד למעלה
צריך להתאים את הצפייה לילד מולו אנו עומדים. כמו כן, לעבור שלב אחר שלב, ולהיות שם לאורך הדרך ולתמוך בתהליך. "לא להציב רף כתנאי. נסו לחשוב על עצמכם, במקומות שבהם אם מישהו שהוא חשוב לכם, שיש ביניכם יחסים טובים, שהוא המקום הבטוח שלכם, היה אומר לכם 'תנו עוד צ'אנס אתם יכולים. זה לא קטן עליכם, זה קשה, אבל אתם יכולים, אני איתכם' זה הכל". - צ'אנס לאמונה במקום לדאגה. הדאגה שלנו כהורים היא אחד הדברים שמייצרים לנו הכי הרבה מיסוך ורעשי רקע. מה שלא מאפשר לנו להכיר בקיומה, להניח אותה רגע בצד ולתת צ'אנס לאמונה, השתקפות של 'אני יודע, גם כשאתה לא יודע, אני יודע. אני מחזיק'. הדחיפה הכי טובה שאפשר לתת לילד היא האמונה שהוא יכול.