דניאלה לונדון-דקל. לא אם השנה?
איך הגיע הרעיון להפוך את הטור לסדרה?
"הרעיון היה של דנה עדן, המפיקה. היא קראה את הספר שלי 'אחת משלנו' והחליטה שאני צריכה לכתוב סדרה. היא פנתה אליי, פנתה לקרן מור – שמיד היה ברור שזו חייבת להיות היא – ויחד עם שולה שפיגל, המפיקה השנייה, הגענו עם פרק אחד כתוב ל'קשת'. קיבלנו תקציב פיתוח והתחלנו לעבוד".
ואיך דילגת בכזאת קלילות בין הקומיקס למסך? אלה מדיומים כל כך שונים.
"האמת? הם לא כאלה שונים כפי שזה נראה. מה זה קומיקס? זה קולנוע מצויר. החשיבה נורא דומה: פריימים, דיאלוגים, זוויות צילום, סצנות. גם בקומיקס הרבה מאוד מצבים דרמטיים מועברים באמצעות ויז'ואל ולא באמצעות מלל. זו לא ספרות, זה קולנוע. אני חושבת שמי שיודע לכתוב קומיקס, חזקה עליו שיידע לכתוב גם תסריט. יש כמובן הבדל ברמת השליטה. כשאני עושה קומיקס, אני היא כל אנשי הצוות. אני אחראית על התסריט,על הבימוי, על התאורה, על העריכה. כשאני כותבת סדרה, אני רק התסריטאית. אני בורג בתוך מכונה גדולה. האחריות היא משותפת ומתחלקת בין המון אנשים. זה מאוד מנחם, כי אם הסדרה לא תצליח יהיה לי תמיד את מי להאשים".
מה ההבדל בין לשפוך את הלב בקומיקס לבין לשפוך אותו על המסך?
"כתסריטאית שכותבת קומדיה, אני מחויבת לעלילה יותר מאשר ללב. הנושאים שאני בוחרת לכתוב עליהם צריכים בראש וראשונה לייצר עלילה מצחיקה. לפעמים הגרעין של הסיפור, תחילתו בחוויה אישית שלי, ולפעמים זאת דנה, שותפתי, או שבי, העורך שלי, שזורקים רעיון שמתגלגל ומתנפח לכדי סיפור. אני כן מנסה לעגן את הסיפור במרחב המאוד בנאלי של החיים. שהסיפורים יהיו כאלה שיכולים לקרות לי או לך. שיהיו לקוחים מחיי היום יום שלנו. זאת בעצם המהות של הסדרה. שתייצג את החיים האמיתיים של נשים בעשור הרביעי לחייהן. כלומר, שגם אם הסיפור הספציפי הזה לא קרה לך, את יכולה לדמיין אותו קורה לך. הגיוני שיקרה לך. כשאני עושה קומיקס, אני אמנם מציירת את עצמי, אבל גם כאן אני לא שופכת את הלב אלא מאמצת את הראש. לשפוך את הלב זה משהו שאני עושה בבית קפה עם חברות, וגם, במסורה. שלא תברחנה".
מה הסצנה שאת הכי גאה בה בסדרה?
"אני מאוד אוהבת את הסצנות שבבסיסן הן כואבות. שבעצם, לא היינו אמורים לצחוק מהן אלא לבכות. כשההומור יושב על מקום כואב, זה הכי טוב בעיניי. אני אוהבת את הסצנות שקשורות ל'גיל הבלות' – כפי שהוא נקרא בחוסר רגישות משווע – שיופיעו בפרקים המתקדמים יותר. לא אגלה אחת ספציפית, למען חוויית הצפייה, אבל הנושא הזה, שהוא מאוד כואב, הוא חומר נהדר לייצור הומור. ויש גם כמה סצנות שקשורות לאלצהיימר שאני מאוד אוהבת. בקיצור, ככל שזה אמיתי ועצוב יותר".
"חיפשנו מישהי שתהיה מאוד דומה לי מבחינה חיצונית. רזה מאוד ובלונדינית...סתם. קרן היא שחקנית קומית אדירה. זאת הסיבה הכי טובה לבחור שחקנית מובילה לסדרה קומית, לא? אני חושבת שיש בינינו הרבה מאוד נקודות דמיון – הגיל, המצב המשפחתי, החרדות. אבל גם בין אורלי לביני יש הרבה מאוד נקודות דמיון, ובין אורלי לקרן ובין שלושתנו לדמות בסדרה, שהיא הרי לא באמת אני ולא באמת קרן ולא באמת אורלי. היא סוג של הפרעה נפשית שקיימת בכולנו".
שלחת פעם את הבת שלך עם כינים לבית הספר?
"לא. בשום אופן לא. אבל אם תשאלי אותי אם אני משקרת בנושאי כינים, התשובה היא כן".
יש בטח נשמות טובות שמעבירות ביקורת על סגנון האימהות שלך – את חושבת שהעובדה שאת כל כך חיננית עוזרת לרכך אותן?
"אני חיננית? טוב. את בטוחה שחיננית זה מחמאה? זה נשמע לי כמו משהו שאומרים על רקדנית עם. אם יש עליי ביקורת אני מקווה שהיא נובעת מזה שאנשים לא מפרידים בין דמות האם בעבודות שלי, לביני. ויש הבדל. אני זה לא היא. אין מה לעשות – קומדיה עוסקת בהקצנה ובחולשות. זה מה שאני מחפשת. לשם אני מפנה את הזרקור. לתאר את החיים בעזרת דמויות מושלמת לא יכול להוביל לקומדיה. למען האמת, הוא לא יכול להוביל לכלום.
"אני חושבת שגם בראיונות אני לא משוחררת מהרצון להגיד דברים קשים. יש לי את זה כבר בדיפולט. אולי זה נובע מהבוז העמוק שיש לי כלפי צביעות וצדקנות. אז יצא שאמרתי דברים איומים על סגנון האימהות שלי ואנשים החליטו להאמין לי. זה חבל מאוד. כי אני אמא הרבה הרבה יותר גרועה ממה שחושבים. סתם. סתם. האמת? אני אחלה אמא. בחיי".
קרן מור המאויירת. יש הרבה נקודות דמיון
האופן שבו את מציגה דילמות עוזרת לאימהות אחרות להשתחרר קצת מהלחץ להיות פוליטקלי קורקט כל הזמן, או לפחות משחררת אותן קצת מרגשות האשם? האם זו חלק מהמטרה?
"חד משמעית כן. אם יש לי מטרה, ואין לי הרבה מטרות מלבד לשעשע, אז היא נמצאת באנחת הרווחה שאנחנו לא המשוגעות היחידות בעולם. שככה זה. שכולנו עוברות דברים דומים. זה מעביר את האשמה מהפנים לחוץ. לא רק את ואני דפוקות. החיים המודרניים דפוקים. אגב, לא יותר ולא פחות מכל חיים אחרים שישנם. הרי זה לא שהחיים בשבט נידח באמזונס יותר טובים.
"בטי פרידן, הפמיניסטית האמריקאית, כתבה בשנות השישים על 'הבעיה שאין לה שם'. בשנים ההם, באמריקה, התפשטה תופעה מאוד רחבה בקרב נשות הפרברים. נשים סבלו מאי שקט, חוסר סיפוק וכמיהה – דיכאון בקיצור. אלה היו שנים שבהן התרבות האמריקאית עודדה מאוד את הנשים לחזור למטבח, להתעסק בבעל ובילדים ולהתפעל ממוצרי חשמל. זאת הייתה תופעה תרבותית רחבה, אבל כל אחת מהנשים חוותה אותה על בשרה באופן אישי. כל אחת חשבה שרק היא, הדפוקה, לא מוצאת סיפוק במשרה המקסימה והמעניינת של שאיבת שטיחים ושניצלים. מה שבסופו של דבר הביא לדיון בבעיה ולשחרור מחודש היה בדיוק זה – ההבנה שהן לא לבד. שהן לא אשמות. אז לפעמים אני מסתכלת על ערימת השקרים והעלילות המאוד לא חינוכיות שכתבתי ל'יום האם' וכדי לנחם את עצמי אני אומרת: טוב, לפחות סיפרתי את האמת. אולי יש לזה ערך".
יש לך כמה טיפים לאמהות בימים קשים אלה?
"כן. הפקרות. וטיפ שני: לא להקשיב לי".
דניאלה לונדון-דקל, 46, היא סופרת, תסריטאית, קריקטוריסטית ומאיירת. היא נשואה ואם לשלושה. חיה בתל אביב.
הסדרה "יום האם" תתחיל ביום שני הקרוב, בתשע וחצי בערוץ 2
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
