זאת האולימפיאדה הראשונה שבה היא מתחרה, היא בסך הכל בת 19 ואתמול (שבת) עשתה היסטוריה כשהפכה למדליסטית האולימפית הישראלית הראשונה בענף הטאקוונדו. אבישג סמברג זכתה במדליית ארד ביום הראשון של האולימפיאדה בטוקיו ותחזור לישראל עם המדליה האולימפית העשירית בתולדות המדינה.
במסיבת עיתונאים, אמרה הבוקר סמברג: "לאט לאט אני מתחילה לעכל את מה שקרה. מקווה לחזור לישראל ולהרגיש את האהבה של כולם. תודה רבה לכל מי שהיה חלק מהמסע שלי - שעדיין לא נגמר. לא יוצא לי לדבר הרבה עם המשפחה, הטלפון שלי לגמרי במצב של קריסה, אבל ממה שהספקתי להבין - כולם מאושרים".
"הדבר שהכי מרגש אותי זה העוקבים באינסטגרם", אמרה סמברג, "לפני שהתחילו הקרבות היו לי 18 אלף. תוך כדי הקרבות ראיתי שזה עולה ואמרתי לעצמי - אני חייבת עוד קרב כדי שזה יעלה עוד. עכשיו כבר יש לי יותר מ-90 אלף. אני רק רוצה שזה יעלה עוד ועוד".
סמברג שיתפה הבוקר את ניב רסקין בתחושותיה אחרי הזכייה. "זאת תחושה מטורפת, אני על גג העולם", הודתה סמברג, "אני עוד לא קולטת שאני מדליסטית אולימפית. נשמתי והתנהגתי כמו אלופה אמיתית, יש לי את זה ואני מאוד מרוצה מעצמי. החלום שלי תמיד היה לזכות במקום הראשון, מאמינה שזה עוד יקרה בפריז. אני בונה על שתי האולימפיאדות - גם פריז וגם לוס אנג'לס. טוקיו ממש הייתה על הדרך".
"בלילה שלפני לא נרדמתי. שלחתי לחבר שלי נמרוד תמונות שלי בוכה ב-23:30 בלילה", סיפרה סמברג, "הרצתי בראש את כל הסרטים האפשריים. בסוף לקחתי חצי כדור שינה והלכתי לישון כמו ילדה טובה. כשקמתי בבוקר אמרתי - זה היום שלי, אני לוקחת את זה".
"נמרוד גאה בי בטירוף, הוא תמיד האמין בי", אמרה סמברג, "זה קשה ומבאס שלא יכולתי לקפוץ עליו, אבל מבינה את הנסיבות. ידעתי שזה מה שהולך להיות, זה לא נחת עליי פתאום משום מקום. לפני שטסתי לטוקיו הסתובבתי עם נמרוד בקניון. הוא אמר לי, 'בוא'נה, אבישג, עוד שבועיים כשאלך איתך פה יקפצו עלייך אנשים'. אמרתי לו הלוואי. החלום שלי זה ללכת בקניון ושיבקשו ממני תמונה על זה שאני ספורטאית טובה".
בן הזוג, נמרוד קרביצקי, הוא לוחם טאקוונדו בעצמו שהיה כפסע מלהתחרות גם הוא באולימפיאדה בטוקיו. "אם אני בקושי ישנתי הלילה, לא יודע מה עבר עליה", אמר קרביצקי ב"חדשות הבוקר", "זאת התרגשות, רגע שיא, כיף גדול. אבישג נלחמה מאוד קשה, עבדה סופר קשה בשביל המדליה והקריבה כל כך הרבה בשבילה. זאת לא תהיה המדליה האחרונה שלה, היא תותחית ואגדה".
ספר איך נראה היום-יום שלה.
"היא בתזונה נכונה, שומרת על המשקל, מוותרת על חברים כדי ללכת להתאמן מוקדם בבוקר. זאת הקרבה של ספורטאית. בשישי בערב כשכולם עם המשפחה, אם יש לה תחרות בשבוע הבא והיא צריכה לשמור על משקל מסויים, היא תהיה חייבת לאכול סלט עם חביתה. כשהיא רוצה לצאת עם חברים היא לא יכולה כי למחרת יש לה אימון בשש-שבע בבוקר. זה הדברים הקטנים האלה שקשים לפעמים, אבל זה משתלם לאורך זמן".
מה כתבת לה מיד אחרי הזכייה?
"כתבתי לה כמה אני גאה בה. מבחינתי, מדליה לא מדליה - אני מבסוט שהיא יצאה בחיוך. אני רגיל להיות בתחרויות, לעודד אותה ולתת לה את הראבק והדרייב, פתאום אני רואה אותה בטלוויזיה ולא יכול לצעוק לה".
נילי סמברג, אמא של אבישג, הייתה לצידה גם במשברים וברגעים הפחות שמחים שהיו בדרך. "המדליה קודם כל שלה, אבל ברור שבלי סביבה תומכת והורים שלקחו והחזירו אותה, שהכילו אותה ברגעי המשבר ועודדו אותה ברגעי השיא זה לא היה קורה", אמרה סמברג.
מה עבר עלייך כשצפית בקרב שלה?
"אלה היו רגעים בלי אוויר. היה הייתה בפיגור, לא ידענו כבר אם זה הולך לקרות או לא, התפללנו וסמכנו על אבישג כי אני מכירה את האופי שלה ויודעת שהיא מסוגלת להפוך קרבות מהסוג הזה - ובדקה האחרונה היה מהפך. זה אושר גדול".
מה הדבר הראשון שאמרת לה אחרי שזכתה?
"אמרתי לה שאני גאה בה ושמחה בשבילה, שהחלום שלה התגשם ושכל העבודה הקשה שעשתה, לא בחודש-חודשיים אלא יותר משלוש שנים, התחברה ביום אחד נתון והגשימה את עצמה למדליה אולימפית".
כאמא, קשה לך לצפות בה בקרבות חוטפת מכות?
"היו לנו מלא שברי אף, מלא זעזועי מוח, אצבעות שבורות, אפילו שבר בארובת העין. בהקשר הזה אני קצת שונה מאמהות אחרות, אני פחות היסטרית. שואלים אותי אם זה גומר אותי כשאני רואה אותה מקבלת מכות. גומר אותי יותר כשאני רואה אותה מפסידה. כשהיא ירדה מהקרב עם התאילנדית וראיתי אותה בוכה, אז התכווץ לי הלב - לא כשהיא חטפה".