גמר "המטבח המנצח VIP" מעבר לפינה: שני הזוגות שבישלו את הארוחות המוצלחות מכולן העונה יאבקו על הניצחון: שמחה ויגאל גואטה מול לירן שטראובר וטל טלמון. אמש (ראשון) ניב גלבוע וחנה לסלאו נכנסו למטבח חדורי מוטיבציה ורצון לנצח, אך נתקלו במשברים רבים וסיימו את הערב במקום האחרון בטבלה ועם יחסים עכורים. בינתיים, מסביב לשולחן, שי ומיכל אביבי הציעו לזוגות לשחק במשחק הקלפים הזוגי שפיתחו. הקלפים נשלפו, הלבבות נפתחו - וארבעה רגעים מרגשים וכואבים נכנסו לנו ללב.

הפיצוץ הגדול

המתח בין לסלאו לגלבוע הורגש במטבח מהרגע הראשון, אבל קשה היה לדמיין איך יסיימו את הערב הזה צמד החברים הטובים. עוד בהכנת המנה הראשונה השניים התקשו לעמוד בזמנים והטונים עלו. "אוי ואבוי חנה, חצי שעה. את צריכה לחתוך את הבטטות", האיץ גלבוע בלסלאו שביקשה ממנו שיירגע ויוריד הילוך: "אל תכניס אותי ללחץ, אתה צועק. אני לא צריכה את הצעקות הללו. שה, שה, שקט בבקשה".

במנה העיקרית ההומור פינה את המקום להתנגשות חזיתית. גלבוע דחק בלסלאו להזדרז, שמצידה הודתה, "זה לא עוזר לי ההיסטריה שלך". גלבוע הסביר: "אני לא בהיסטריה, אני בזמנים. לא נגיע לסוף אם לא נתחיל לתקתק. מצטער שאני השוטר הרע, אבל יש זמנים". כשהשעה וחצי שהוקצבה להם להכנת המנה הלכה והסתיימה, התעמתו השניים: "ניב, אתה היסטרי. זה הקצב שלי במטבח, אני טובה בקצב ובמהירות, יש לי מטרונום פנימי. אתה יכול לא לנהל אותי בבקשה?". גלבוע טען שהיא באנרגיה שלילית, לסלאו הכחישה: "אני לא באנרגיה שלילית. אתה תהיה באנרגיה שלך, אני באנרגיה שלי. אני באנרגיה נהדרת".

אחרי שהמנה העיקרית נכשלה והשניים חזרו מתוסכלים למטבח להכנת הקינוח, קרה הפיצוץ הגדול. לסלאו חתכה תפוחים להנאתה, גלבוע ביקש שתפסיק: ומשלא עשתה זאת, התפוצץ עליה. "לא נספיק, חנה. המאפה צריך להיכנס לתנור כבר. את עובדת על מה שלא צריך. את עושה סבוטז', לא צריך את התפוחים האלה".

לסלאו דרשה שיירגע: "שפוך את חמתך לגויים. אתה צריך לשפוך על מישהו את חמתך, די". גלבוע חזר וקרא: "תפסיקי עם התפוחים ותעזרי לי עם הבצק", ואז התפרצה לסלאו: "אתה היסטרי עכשיו. תירגע. תוריד מהלך. אתה לא נורמלי, אני חותכת את היחסים איתך".

גלבוע הופתע: "מה? על זה? אני משתף אותך באמת שלי. אל תוותרי עליי כל כך מהר". לסלאו הבטיחה לחשוב על זה, אבל הסרוויס כאמור נגמר בטעם רע (תרתי משמע) ובציון נמוך שמיקם את השניים אחרונים בטבלה. 

אחד בשביל השנייה

במשחק הקלפים שטראובר וטלמון התבקשו להשיב על השאלה הבאה: "מה הדבר שהייתם מוסיפים לזוגיות כדי להיות מאושרים יותר?". טלמון השיבה, "שלירן ידבר יותר כשכואב לו, כשקשה לו או כשהוא בצרה. הוא רוצה להיות חזק בשבילי כל הזמן". שטראובר אישר: "אני יודע שהחוזק שלי נותן לה חוזק כל הזמן".

במהלך טיפולי הפוריות שעברה טלמון, שטראובר היה שם בשבילה ברגעי הייאוש הקשים ביותר. "לירן הוא זה שהרים אותי והחזיק לי את היד לכל אורך הדרך. בפעם הראשונה שהזרקתי, פסיכולוגית זה לא היה נראה לי הגיוני לעשות את התנועה הזאת. 20 דקות ניסיתי לעשות את זה ולא הלך לי. בסוף זה נהיה שטויות, אבל משהו בלירן הקליל את הסיפור הזה. אילולא לירן לא הייתי יכולה לעבור את המסע הזה".

שטראובר שזוכר את התקופה הקשה הזו היטב הודה כי, "זה היה הרגע שהייתי צריך למצוא את הכוחות לא להראות לה עד כמה קשה לי שקשה לה". המסע הארוך והמורכב הזה נגמר כמובן בהולדת בנם המשותף הראשון, אולי. "כל כך רציתי את זה. לא האמנתי שאני אמא", סיפרה טלמון, "עד היום יש לי כל הזמן רגעים שאני אומרת: אני לא מאמינה שאני אמא. הצלחתי - הגשמתי את החלום הכי גדול שלי". 

להתחיל מחדש

כשדץ נזכר בחוויותיו מהאירוויזיון ומכמה קרוב היה לזכות במקום הראשון לצד רעייתו דאז, אורנה, עם השיר "כאן", למיכל הייתה אבחנה מעניינת לגביו: הוא אומנם אומן מצליח, אבל יש בתוכו כאב גדול מאוד והוא תמיד מרגיש כמו אנדרדוג. דץ אישר ונזכר בתקופת הגירושים: "לא רק שהסתיימו חיי הזוגיות ונפרדתי מהאמא של המשפחה, מאהבת חיי - גם אין לי עבודה. מי יצלצל להזמין אותי? מה, לשיר 'טיף'?. לעשות משהו חדש לילדים, מי יבוא לזה? 'הכבשה שושנה' נולדה מתוך המקום שהייתי בו אז, של - 'אני גמור'".

"מעט מאוד פעמים אני אומר לעצמי שאני ווינר. אני נמלה, אני חייל. החלום שלי זה להמשיך להופיע, היות וזה המקצוע שלי, החיים שלי, האהבה שלי. לאן אני רוצה להגיע מחר? אני כל הזמן עסוק ביצירת החלומות הבאים שלי". 

שכול שאין לו סוף

כשנשאל גואטה על היום שאחרי ההתפטרות מהכנסת, סיפר כי "למחרת בבוקר הלכתי לחנויות שלנו וסידרתי סחורה במדפים. אני מת על זה, חולה על זה, חולה על עבודה עם אנשים. בשבילי, בחיים, כל יום יכול להיות היום האחרון".

הסיבה לכך היא אירוע קשה וטראומטי שחווה בילדותו ושינה את חייו לתמיד. "אח שלי ואשתו נרצחו בשנת 1974 בהתקפת מחבלים בקריית שמונה", נזכר יגאל, "הייתי בן שמונה. זו הייתה חדירת המחבלים הראשונה למדינת ישראל. המחבלים נכנסו בלילה, ישנו בתוך בית הספר קורצ'אק, בתקווה שבבוקר יבואו 500 ילדים והם יעשו טבח המוני. בחסדי השם זה היה חול המועד פסח, והילדים לא באו לבית הספר".

"המחבלים חצו את הכביש, נכנסו לבניין הראשון וטבחו בבניין שלם: 18 איש נרצחו, בהם אחי ואשתו שהייתה בהיריון בחודש שישי. זה שינה את כל הבית. זה היה אחי הבכור, בשבילי הוא היה מושא להערצה. היום כשקורה דבר כזה מגיעה פסיכולוגית, יושבים ומטפלים, אבל אני מחכה לפסיכולוגית עד היום. אף אחד לא דיבר איתי".

"באופן טבעי נדחקתי הצידה, כי אמא שלי נכנסה לתוך שכול שאין לו סוף. זה כולל את הכל: לא יוצאים, לא הולכים לשמחות, אין מוזיקה בבית. זה נורא קשה. אבא שלי היה אדם חזק מאוד, עם חוש הומור שאין לו סוף. קיבלתי ממנו את הכוח וההומור. בסוף בסוף, הדברים האלה מחשלים אותך, אם תרצה או לא תרצה. היום אני לא ירא מכלום, לא ירא משום דבר".