מיד אחרי ירח הדבש צריכים הזוגות של "חתונה ממבט ראשון" (שבת, אחרי החדשות, קשת 12) לארוז שוב את מטלטליהם ולהחליט לאיזו דירה יעברו - שלו, שלה, או לדירה ניטרלית. אצל חלק מהזוגות ההחלטה מתקבלת בקלות, לפי למי יש דירה מרווחת יותר, מי גר בלי שותפים, למי יש פחות קורי עכביש וחולדות בדירה, או למי פחות אכפת. אבל אצל חלק אחר, ההחלטה מסתבכת.
ראינו השבוע את נעם ומשה מנסים להחליט לאן לעבור, בוחנים זה את דירתו של זה, בודקים האם נאה המטבח בעיניהם ואם נאים השכנים, אבל מעבר לכל זה, יש משהו נוסף ומשמעותי שעומד למבחן - סעיפי ה"חוזה הזוגי" ביניהם.
זוגיות היא מפגש של שני אנשים ושל המציאות, אשר טומן בחובו חלומות שונים של שני אנשים, רצונות שונים ואמונות ושאיפות שונות. הוא רוצה ספה אדומה והיא ספה חומה, הוא רוצה שהבית יהיה מסודר והיא "לא רוצה לגור במוזיאון", הוא רוצה לבקר את ההורים פעם בחודש והיא בכל ארוחת שישי.
אצל כל זוג התכנים יהיו שונים, אבל המהות דומה: מחלוקות שנובעות מכך ששני אנשים שונים שמחליטים לחיות יחד, צריכים לקבל אינספור החלטות משותפות. התוצאה של זה, היא שזוגיות בהכרח כוללת פשרות. הרבה פשרות. עמוס עוז כתב ש"מי שרוצה להגשים את חלומותיו, כדאי שידע שמחיר ההגשמה הוא פשרה. פשרה עם המציאות, פשרה עם האילוצים, פשרה עם הזולת", אם זוגיות נכללת ברשימת החלומות שלכם - דעו את המחיר.
פשרה בהגדרתה כוללת ויתורים. הפסיכולוגית זיוית אברמסון כותבת בספרה על "מסוגלות זוגית"- מה אדם צריך אדם כדי שיתאים לזוגיות. אחד הפרמטרים שצריכים להתקיים כדי שהאדם יוכל לקיים קשר זוגי בריא הוא "הנכונות לקבל את העובדה שלא יהיה לנו כל מה שאנחנו רוצים, ושלא הכל יתנהל כמו שאנחנו רוצים". בקיצור, כדי להיות מסוגלים לזוגיות בריאה, חייבים להיות מסוגלים, ומוכנים לוותר.
דינמיקה זוגית, על פי הפסיכולוגית ד"ר נגה נברו, היא קצת כמו נדנדה בגן השעשועים - כשהנדנדה עובדת, יש בה תנודתיות - פעם אני למעלה ופעם אתה: נלך על הספה האדומה שאתה מעדיף, אבל נקנה את שטיח הטלאים האפור שאני יותר אהבתי. הבעיות מתחילות כשהנדנדה נתקעת ואין בה יותר גמישות, כשיש ילד שתקוע באוויר ומת לרדת, ואחר שנותר עיקש על הקרקע, כשיש מישהו שתמיד מוותר, ומישהו שתמיד מוותרים לו.
נעם ומשה התבקשו לקבל החלטה לאן לעבור - מצד אחד, דירה עם פינת עישון מפנקת וחופש לסופה הכלבה, ומהצד השני, דירה מטופחת במרכז הארץ. כל אחד מושך לכיוון שלו, לאזור הנוחות שלו. לפחות אחד מהם - יהיה חייב לוותר. סביב זה מגיעה נעם לספת הפסיכולוג ומודה שהעניין שם הוא לא רק זה שהיא אוהבת יותר את הדירה שלה, העניין שם הוא עמוק יותר, כפי שאמרה בכנות, בפתיחות ובמודעות: "זה מפגיש אותי עם הוותרנות שלי, עוד פעם אני מוותרת על הנוחות שלי בשביל מישהו אחר". הבעיה היא לא לוותר. הבעיה היא תמיד לוותר.
יש שתי מוטיבציות שדוחפות אותנו לוותר על הרצון שלנו: רצון להשיג תוצאות טובות - כמו לשמח את האחר ולקדם את הקשר, או רצון להימנע מתוצאות שליליות - להימנע מריב, מהתחושה שאכזבתי, או כדי שלא יעזבו אותי. לחלקנו יש אמונות שגויות, שיאהבו אותנו רק אם נתנהג כמו שהצד השני מצפה מאיתנו, רק אם נהיה טובים תמיד וניצור הרמוניה בסביבתנו ונסכים למה שהם רוצים, רק אם נוותר על עצמנו בשבילם.
האנשים שמאמינים שאהבה היא תלויה בדבר הם אותם אנשי ה"לא אכפת לי". לא אכפת לי שנפגוש את החברים שלך ולא שלי, לא אכפת לי שנאכל במסעדה המועדפת עליך גם אם אני שונא/ת את האוכל שם, לא אכפת לי שנגור בדירה שלך. אבל, אותם אנשים שמוותרים באופן קבוע, אלה שלובשים את החליפה של האחר - מאבדים את עצמם, ובאופן פרדוקסלי מאבדים גם את מי שהצד השני התאהב בו בהתחלה, ולא משאירים דמות נפרדת לאהוב.
מי שמוצא את עצמו מוותר באופן קבוע צריך לשאול את עצמו למה הוא עושה את זה ולבחון האם באמת "לא אכפת לו", או שמתחת ל"לא אכפת לי" יש אמונות שגויות ופחד גדול שאני, כמו שאני, בלי לרצות אף אחד, לא מספיק/ה. ואם האופציה השנייה היא הנכונה, כדאי לנסות "לשמן" את הציר של הנדנדה, למשל על ידי ניהול שיחה פתוחה מתוך מקום ששואף למצוא את עצמו ולממש את עצמו בתוך הזוגיות, או על ידי ניסיון לבחון מה באמת קורה שאומרים לפעמים "לא".
כותבת הטור הינה מומחית "חתונה ממבט ראשון", מעין בוימן-משיטה.