חנוך דאום: "אנשים לא יודעים איזה סיוט זה. אי אפשר להסביר"

"הכי מפחיד זה שואה, אבל אין משהו שחצי חפיסה של קלונקס לא יכולה לפתור", כך התייחס, בדרכו, הסאטיריקן חנוך דאום לשאלה אם חשש לקראת עליית העונה החדשה של "החיים הם תקופה קשה". העונה, שמגיעה הערב (שלישי) לסיומה, עלתה אחרי שהעונה הקודמת הייתה מוצלחת במיוחד - ובריאיון ל-mako הוא התייחס גם ברצינות להשוואה: "האמת, זה כיף. באמת שזה לא מפחיד".

בנוגע לשאלה מתי הבין שהסדרה התקבלה כפי שציפה, השיב: "זו שאלה יפה, אתה עובר הרבה גלגלולים. אנשים לא יודעים, אבל זה סיוט. אי אפשר להסביר כמה עבודה זה, זה הזמן לספר, אל תעשו סדרה, זה המון עבודה שאי אפשר לתאר. ברגע שראיתי את זה, והבנתי שזה יכול לייצר שמחה לאנשים – זה המקום שממנו אני מגיע".

וכשאתה כותב סדרה על המשפחה, למישהו יש זכות וטו?
"שילכו להזד**ן. הילדים רוצים כסף? אמכור אותם, את אמא שלי, לפרוסות, ואגיש. זה הכל. כמובן שאני צוחק".

הייתה סיטואציה שאמרו לך "אולי נוותר על זה"?
"האמת שאני שומר עליהם, אבל בסוף אלו החיים שלי. אני לא יודע להיות רתך, מה רוצים שאעשה?".

דאום לא היסס להציג את עצמו בסדרה לעתים גם באור פחות חיובי, אבל לטענתו מחוץ למצלמות הוא עדיין קצת אחר. "בבית אני על הספה, לא עושה כלום. בסדרה אני עושה קצת יותר, אבל בבית כלום, אבן שאין לה הופכין", אמר בחיוך.

הייתה סצנה שהיה קשה לצלם?
"הייתה סצנה שמאוד ריגשה אותי, ליאור אשכנזי בא בתפקיד אורח שמאוד ריגש אותי. הפרק שבו הוא שיחק את אבא שלי שכאילו הגיע מהמתים, זה היה מאוד מיוחד".

איך נולד הרעיון לפרק עם פצועי ופצועות צה"ל?
"קודם כל זה פרק מצחיק. הייתי המון במחלקות פצועים, הצחוק חלק מהשיקום שלהם ושלנו כחברה. חשבתי אחרי 7 באוקטובר שלא נצחק יותר, אבל הבנתי שאנחנו חייבים לצחוק. זה אומנם קלישאה, אבל אסור לתת לאנשים שמבקשים את רעתנו את המתנה שניכנס לדיכאון. זה מה שהם רוצים שיקרה, ולא ניתן".

היו להם בקשות מיוחדות במהלך הצילומים?
"הם זרמו, רצו שנלך אפילו יותר רחוק ממה שהלכנו".

הבוקר (חמישי), רגע לפני שידור פרקי הסיום של העונה, התייחס דאום בריאיון ב"חדשות הבוקר" לתחושות בשבוע המורכב של 7 באוקטובר ולקראת שידור הפרקים. "אנחנו בשבוע מורכב, אבל ביום הזה יש שני פרקי סיום לעונה ואני מודה שאני גם מתרגש. בפרק הראשון אני מנסה להגשים חלום ולהתקבל לבית אבות, זה חלום אמיתי שלי", הודה.

"אף פעם לא הבנתי למה אני צריך להגיע לגיל 80 בשביל להגיע למקום שנראה כמו חלום עם שנ"ץ בכל יום. אדם בן 30 לא יכול לבוא לבית אבות, ואני שואל למה. זה הדבר הכי נכון לאדם במצבי, אין לי כוח. אני רוצה יחס כמו שנותנים שם. הפרק הזה הוא ניסיון להגשים חלום, אבל כמובן שלא עולה יפה", המשיך. "הפרק השני עם אסף הראל בתפקיד חייו, היה כיף לצלם את הפרק. צילמנו בכנרת, והבנתי שם שצריך סדרה על הדאומים כמו הבוזגלוס. יש לנו רפרנס ל'שוטטות' ולכן הבאנו את אסף. זה פרק יוצא דופן. אני מקווה שבכל העונה הצלחנו לתת אסקפיזם ועדיין לגעת במה שחשוב לנו להגיד".

אנחנו מדברים יום אחרי 7 באוקטובר. נראה שהחיים שלך קיבלו תפנית באותו יום.
"אני לא אותו אדם, באמת. במקרה ראיתי שב-7 באוקטובר בצהריים העליתי פוסט. זה היה חג, וכתבתי שאני לוקח על עצמי לעסוק במה שמחבר. זה מה שהרגשתי, ואני מאמין שאף אחד מאיתנו לא חזר להיות מה שהיה. קשה להרגיש את זה עכשיו בתקופת בחירות כי רבים כמו לפני 7 באוקטובר, אבל בתוכנו אנחנו לא אותם אנשים. אנחנו רוצים להיות ראויים לאותם אנשים שנהרגו".

גם ההומור והיצירה עברו תהליך?
"כן, התחלנו את העונה בבית חולים שיבא עם פצועי ופצועות צה"ל שאני מלווה והשתתפו. הם שמחו והתעסקנו בתפר שבין קומדיה לטרגדיה. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים את זה במדינה שלנו".