"איך לא להיפגע", שאלה אותי ע"י, "אם אני מעלה משהו בקבוצה המשפחתית בווטסאפ, ולא מגיבים לי? אנחנו משפחה ענקית, וזה מעליב אותי כשלא מגיבים לי. למרות שאני יודעת שזה נובע מקנאה, הייתי רוצה לדעת: איך להתנהל מול קנאה?".

יקירתי, יש לי בשבילך תשובה קצרה ותשובה ארוכה. התשובה הקצרה היא בעניין קבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלך. הארוכה, היא "השכלת קנאה". נתחיל בקצרה: לפי העלבון שלך, ברור שאת משתפת שם דברים בציפייה לקבל מהם ווידוא על קיומך, פרגון או מחיאות כפיים, אבל תפנימי: א' - ציפיות יש רק על הכרים, וב' - אין לנו שליטה על הבחירות של האחרים, אלא רק על שלנו.

אז או שתפרסמי את החדשות שלך לאומה, תעשי זאת עם וויתור מראש על התגובות - או שתפסיקי לשתף. איך שאני רואה את זה, את כמו אותו אחד שתוקע לעצמו את הראש שוב ושוב בין סורגי הגדר וצועק: "איה! כואב". לא יותר פשוט, שפשוט תמנעי מזה?

ואגב, לפי נימוסי הוואטסאפ, ובטח ובטח של קבוצות החפירה שם: אין שום צורך לענות על כל דבר שמישהו מעלה. מגיבים רק אם משהו הצחיק או ריגש אותך בצורה יוצאת דופן, או שנשאלת משהו במפורש, או שכתבו לך מסר אישי חם, וגם את זה את עושה בזמנך ולא בזמנם.

ועזבי את ענייני הרשת, כי "הביצה הגדולה" פה לדעתי, היא הקנאה הכללית הלא מודעת שלך באחרים. איך ידעת לאבחן מיד שהם מגיבים לדברים שלך מתוך "קנאה"? את הרי לא גרה בראש שלהם, כדי לדעת את זה בוודאות. יש מצב שהם לא מגיבים מפני שהם לא מעלים בדעתם שאת צריכה מהם תגובה (“נימוסי הווטסאפ", זוכרת?).

או שהם לא משתגעים עליך, או שהסטאטוסים שלך די משעממים אותם. לא הכול בחיים זה "קנאה" וכידוע לך - הפוסל (וגם "המאבחן", וגם "המכאיבד") - במומו שלו (או בדיאגנוזה שלו, או בכאב שלו) הוא פוסל/מאבחן/מכאיב. בכל מקרה, כדאי לדעת: כשניפטר מאיזה אישיו אצל עצמנו, הוא יפסיק להפעיל אותנו, גם אם הוא יגיע לנו מהבחוץ ומהאחרים. זאת אומרת, שאם אנחנו נפסיק לקנא באחרים, קנאתם (האמיתית, או המדומיינת) בנו בחיים כבר לא תזיז, תשנה, או תטריד לנו את המנוחה מפני שכל ה"אישיו" הגדול הזה יתבטל לנו מכל צדדיו וזרימותיו. אם מישהו יקנא בנו - שלא יפריע לעצמו לעשות את זה. זה שלו - זה לא שלנו.

יחד עם זאת, פתגם רומני חכם אומר: "אל תספור את הכסף שלך מול האיש העני" - שזו הוראה לרגישות אנושית בסיסית. אל תצהלי באוזני עקרה על הריונך ואל תספר על רווחיך הטובים למי שאין לו לחם. ואגב, גם אל תבכה באוזניו על "צרות המשי" שלך כשנשברת לך ציפורן, מפני שגם אם הזולת הזה לא הגיע לרמת המודעות שתאפשר לו את הןויתור על הקנאה, עדיין מגיעה לו חמלה. שבצ'לום, פעם ראשונה.

ועכשיו לתשובה המקיפה, עם אזהרת אורך (אבל אפשר לקרוא "בתשלומים"): "איך להיפטר מהקנאה?".

בעיני, זהו רגש חיוני להישרדות (ומיד אסביר את עצמי). אבל במקום ללמד ילדים מה לעשות ואיך להתנהל איתו, התרבות שלנו פשוט אסרה עלינו להרגיש אותו ("לא תחמוד!"). מכיוון שהקנאה היא רגש כל כך לא לגיטימי, אנשים רק למדו איך להוריד אותו טוב טוב למרתפים. להסתיר, להכחיש, להדחיק, לסבול, להתייסר ולהתבייש בו עד העצמות, אבל, בעיקר לפחד ממנו באופן מיסטי, קמאי, כמו מהשטן. כי מה זה פחד מ"עין הרע", אם לא פחד מוות מהקנאה?

לטרללת הזו יש גם מסלול למיטיבי לכת: כי במקרה שלא ידעת, אז "גם אמא אוהבת (!) יכולה לעשות לילדים שלה עין", כי איך אחרת יוסי השובב קרע את מכנסיו? אמא שלו הסתכלה עליו כמו קסוקרית מאוהבת - ופוף! זה קרה. ה"חמסה" וה"טפו" שאנשים אומרים (לזולת, ולעצמם) אחרי כל מילה טובה שנאמרת? זה כדי שקורקבניאל השחור, לא יביא עליהם עכשיו שפגאט. אה, לא קיים כזה מלאך חבלה? תנו לזה קצת זמן ומישהו כבר ימציא אותו, כדי למכור נגדו "קמעות", ואל תחשבי שאני, אישית, הצלחתי לנצח את התרבות שבה אני חיה. כי גם אני אומרת יופי יופי "חמסה".

הכי קנאה אבר! (צילום: shutterstock)
אילוסטרציה | צילום: shutterstock

למה זהו רגש חיוני להישרדות? כי בעיני, אין רגש שהוא "מיותר". זו רק שאלה של איזה שימוש אנחנו עושים בו, ומתי. לפי זה, גם לקנאה יש "שימוש": לשפר לנו את ההישרדותיות. כי קנאה מתריעה (סובייקטיבית, לחלוטין) שאין לנו מספיק ממשאב הישרדותי מאוד חשוב בעינינו, ואם אנחנו רוצים לחיות היטב, עלינו "לצמצם רווחים" בפער שנפתח לרעתנו מול האחרים, בתחום המסוים של הקנאה.

אלא שרגש הקנאה, כמו רגש האשמה, אמור להוות עבורנו רק נורית אדומה (מבורכת!) שנדלקת לנו על לוח מחוונים, לאמור: "שים/י לב". או שתפעל כדי לייצר לעצמך מציאות אחרת, או שתיקח בעלות מוחלטת על המציאות הקיימת ("שלמות עצמית" בתחום, ומיד אסביר מה זה, אבל תפסיק/י לאכול לעצמך את הכבד עם הקנאה, כי היא רק תזכורת לפעולה (שינוי, או קבלה של המצב). בכל מקרה - היא וויז מדויק להתעצמות, ולא רגש שנועד להישאר.

איך להתעצם בעזרת הקנאה? אם רגש הקנאה היה לגיטימי, היינו יכולים לדבר עליו באופן שפוי. ואז ללמד ילדים איך להתעצם בעזרתו בתחום מסוים, בהוותו "מפת חולשה" מעולה. במקום להכחיש אותו – "באותו הכסף" להפוך אותו למורה דרך, שמצביע לנו איפה בדיוק, באיזה תחום, עלינו לעבוד עדיין על הקבלה העצמית ועל השלמות העצמית שלנו.

כי הפענוח - על מה, בעצם, אנחנו מקנאים באדם מסוים, הוא מנוף צמיחה מדהים. אבל אין את החינוך בנושא הזה, כי "החום בוטל" ואין לנו הרי קנאה באחרים. יש לנו, (בהשלכה, כמובן) רק את הקנאה של האחרים בנו, הא הא. מכיוון שאין חינוך והדרכה, ואין אפילו מדריך לעבודה עצמית עם הקנאה, רבים מדי מוצאים לעצמם פתרונות קרימינליים לצמצום הפער שפתח מולם, זה שהם תופסים כמתחרה.

הם לא משתמשים בקנאה כדי למצוא, כאמור, את אזורי החולשה שלהם. ושם להתחזק, להתעצם, ולייצר לעצמם “שלמות עצמית” בתחום (מיד תרגום מה זו החיה הזו) - אלא הם פשוט משמידים את אובייקט הקנאה או מחבלים בו ובמה שיש לו, בדיבור ו/או במעשה, מבלי שהבנאדם הזה עשה להם שום רע, חוץ מלהיות עדיף מהם (בעיניהם) במשהו.

זכויות היוצרים על הפטנט הן של קין שהרג את הבל, אחיו. ולמה? כי לדעתו הוא פתח מולו רווח גדול מדי במשאב ההישרדותי הכול כך חשוב בעיניו, שהוא "אהבת האלוהים". כבר אמרו חז"ל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". חלקו - במובן כישרונותיו וכישוריו האותנטיים, שיעוריו והתנסויותיו שהם שלו, ואך ורק שלו. הרמה הגבוהה ביותר של “עשירות” היא לא בכסף, אלא ב”שלמות עצמית”. אז מה זו "השלמות העצמית" הזו?

החיים שלנו מורכבים מהרבה מקצים ותחומי חיים, ו"שלמות עצמית" בתחום אחד לא מבטיחה אותה גם בתחום אחר, מה שאומר שיש להתעייף על כל תחום לחוד. מדובר ברמה מאוד גבוהה של קבלה והקשבה עצמית בתחום החלש המסוים. זה כולל את כול ההעדפות שלנו שם, בלי להתווכח עם עצמנו, "למה ככה" - או לפחד מ"מה יגידו". אין "משטרת מחשבות", יש רק משטרת מעשים.

זו קבלה עצמית מוחלטת של מה שיש ומה שאין לנו בתחום המסוים הזה - באופן חומרי או וירטואלי. זה עניין של בחירה והחלטה, ש"ככה אני, ונכון לעכשיו אלה הם חיי", שזה אומר: מיקוד מוחלט במה שכן יש לי, והתעלמות מוחלטת ממה שאין לי, ויחד עם זאת - כן לעזור לעצמי עם פעולות ומעשים בונים, כי אלוהים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם.

בתכלס, כל תחום חיים ששם השגנו לעצמנו "שלמות אישית", יהיה בול תחום החיים שבו לא נקנא בזולת. ואיפה שהקנאה עדיין מרימה את ראשה בתוכנו (דקירה מהירה של אי נחת, למשל, מדמות מסוימת בתחום החלש שלנו, גם אם אנחנו לא מכירים אותה אישית), זהו בול התחום שעדיין אין לנו בו שלמות עצמית. כדאי לדעת שההיפך מקנאה זה לא אדישות, אלא "שלמות עצמית" מאוד גדולה בתחום שבו אנחנו מרגישים את הקנאה. רק לזקנים שבעי חיים בני 200 שכבר ראו וחוו את הכל, או לאנשים מוארים, או לשקרנים עצמיים - ישנה שלמות עצמית אמיתית בכל תחומי החיים.

 להנשיר מחשבה

מילה על הרגשות "הקשים" שלנו: מצאתי שכל "רגש קשה" יושב לנו על מחשבה מסוימת או על הרגל למחשבה מסוימת. ואז, אפילו כבר אין לנו מחשבה. יש רק טריגר ורגש קשה "בלי מחשבה", כביכול. אי אפשר לשנות את הרגש, אבל אפשר בהחלט לאתר ולשנות ביצירתיות את המחשבה הנושאת אותו. כל היופי הוא שכאשר נושרת לנו מחשבה מסוימת (כי שינינו את עמדתנו בנושא) - ביחד איתה נושר גם הרגש המחובר לה.

אז איך "מנשירים" מחשבה? קודם כל, מזהים אותה כמחשבה שגויה ("אה, אז העולם לא שטוח. מכאן, שאין פחד ליפול ממנו כשאגיע 'לקצה שלו'") או כעמדה שגויה ומוטעית שלנו לגביה, (ביצים לא גורמות לכולסטרול גבוה. מכאן, שאין לי מה לפחד מאכילתן"). בקיצור, מאתרים את הרגש המכביד ומעדכנים כל מחשבה ועמדה שנושאים אותו לחיינו העכשוויים.

במקרה של רגש הקנאה, המחשבות הנושאות אותו הן: "אין מספיק לכולם" ממשאב מסוים. עדכון: זו פיקציה. או, "לא אשרוד טוב, אם לא אהיה היחיד/ה בראש הפירמידה העולמית". עדכון: גם זו פיקציה. או, "אם יש משהו למישהו - זה בטח על חשבוני". איזו פיקציה. כל הרעיונות האלה הם שטויות במיץ, כמובן, השייכים לחיים בתרבות עוני - במקום לחיים בתרבות שפע, והכל, כולל בחירה בתרבות מסוימת, מתחיל לנו מהראש.

בקיצור, אנשים מקנאים רק מתוך הסיפורים שהם מספרים לעצמם: שהם בחסר, ובאין של משאבים - ושהם לא מספיקים לעצמם ולעולם, בכל תחום ומובן.

מילה על ההשוואות: מה שעוד זיהיתי על קנאה, זה שהיא תמיד מגיעה מתוך מצב השוואתי ("איזמרלדה קוסובסקי טובה/גרועה ממני, במשהו - או שיש לה יותר/פחות ממני) ומתחרותיות ("אני חייבת להיות/להשיג/שיהיה לי, יותר ממנה"). אני אומרת את זה בסייג אחד בלבד: רק בעולם הספורט התחרות היא "חמאה על הלחם", שהיא דבר מעולה, ולא "חמאה על השטיח", שהיא פשוט לכלוך.

אנחנו מקנאים רק במי שנתפס אצלנו כ"קבוצת ההתייחסות" שלנו. מה שאומר, שאנחנו לא נקנא אמיתי במלכת אנגליה, אבל כן נקנא אמיתי באחות, בשכנה בחברה. וזה ככה, כמובן, גם אצל הגברים, בבני מינם.

קנאה (צילום: Shutterstock)
אילוסטרציה | צילום: Shutterstock

באנגלית מבדילים בין "Jealousy", שהיא קנאה לאדם מסוים (קנאה רומנטית, עלק) ובין "Envy" - שהיא קנאה באדם מסוים (קנאה בטובין שיש לו). אלא שבעיני שני המצבים חד הם, כי שניהם נובעים מההשוואה לזולת - שמתוכה יוצא האדם המקנא (והמשווה) - קטן ומושתן. או כמצב של קבע, ב"ג'לוזי", או כמצב תלוי נסיבות, ב"אנבי". הדרך הטובה ביותר להשטיח את הקנאה שבנו, היא קודם כל, להפסיק (ובכל מקצה!), להשוות ז...", כמטאפורה.

אין לכם מושג כמה סבל אנושי קורה רק בגלל ההשוואות הגלויות והסמויות שאנחנו מנהלים מול כל העולם ואחותו. אם נבין שאחרי כל בן אדם שברו את התבנית, נבין שאין בסיס אמת להשוואות, מפני שכל אחד מגיע לעולם הזה עם השיעורים הייחודיים שלו, וכל אחד נמצא בנקודה אחרת על מסלול המסע האישי שלו על האדמה הזו. מה ששלי – שלי, ומה שלא שלי - אין "קיצור הליכים" מיסטי להשיג את זה דרך הקנאה.

שום משאב או שינוי לא יגיעו אלי באורח פלא דרך ההתפלשות ברעיון הקיפוח של ה"למה יש לו ואין לי?", אלא רק דרך התרומה שלי, לקופה שלי, בנושא. מה מבטל קנאה באופן יסודי? הרעיון הטוב ביותר בעיני להשטחת כפתור הקנאה לאפס, (גם של זו "הרומנטית" וגם ה"יומיומית"), הוא להזדהות באופן מוחלט עם הזולת הזה שקרה לו, (או שיש לו) משהו טוב: "הטוב/השמחה/האושר שקרה לו/ה - קרה לי".

זה הרגע לעזוב לחלוטין את הנפרדות המצוינת ולעבור להיות לרגע "גוש אנרגטי אחד" עם הזולת הזה. כמו האוהדים השרופים בכדורגל: כשהשחקן "שלהם" תוקע גול, הוא תקע אותו גם בשבילם, לא רק בשבילו. אז כזה.

ביידיש מטיפים ל"פירגון". זה בא מהמילה "פארגעניגן", שפירושה "נחת". מבקשים מאנשים לפרגן, אבל לא מלמדים אותם איך. אז ככה, בול, דרך ההזדהות. הנחת שלך הופכת להיות הנחת שלי. דרך ההזדהות שלי איתך ועם הדבר השמח שקרה לך, ואין נטרול גדול מזה של כל קנאה.

כי אם קין היה מזדהה עם שמחתו של הבל - אז יד שנייה, דרך הבל, הוא היה חש במלואה את אהבתו של האלוהים. אבל הוא לא בחר להזדהות עם שמחתו של אחיו, וכל השאר זו ההיסטוריה העגומה של דברי ימי האנושות בנושא הזה. וחוץ מנטרול הקנאה, הפרס הגדול באמת הטמון בבחירה שלנו להזדהות עם הזולת והטוב שקרה לו, הוא בכך שזה אימון נהדר למוח שלנו לחווט שם "הרגלים של טוב שקורה לנו".

כי למוח שלנו לא אכפת "איך הגיעה אליו השמחה", העיקר שהיא הגיעה אליו וזה כל מה שמעניין אותו. רק לאגו שלנו אכפת איך היא הגיעה. למוח שלנו ממש לא. כמה שיהיו לנו יותר חיווטים מהדברים האלה - ככה הם יותר יבואו לנו גם באופן אישי. אז לבחור בהזדהות עם האחר כשטוב לו, זו לא רק פעולה אלטרואיסטית, אלא גם פעולה אגואיסטית שמשתלמת לנו ביג טיים. ועכשיו, שבצ'לום בפעם השנייה והסופית.