יגאל מוסקו: "מנהל המיון אמר לי מה מספר הפלוגה וקפאתי"

את הכתבות של יגאל מוסקו אי אפשר לפספס ומיד כשמבחינים באחת מחותמות המים היצירתיות שהוא מקפיד להשאיר אפשר להבין במי מדובר. הן בדרך כלל מאופיינות בקריינות שנונה, בחירת שירים מתוחכמת, והכי חשוב - סיפור מרתק. לפעמים נדמה שכתב המגזין של אולפן שישי בחדשות 12 יודע לקחת כל שלד של סיטואציה ולהפוך אותו לסיפור עמוק, מלא וצלול. אחת הכתבות הזכורות ביותר שלו הייתה ממש לא מזמן כשריאיין את שורדת השבי אמילי דמארי, הסיפור שלה השפיע עליו עד כדי כך שהחליט לקעקע את סימן ההיכר שלה על זרועו. כעת מספר לרפי רשף ב"אינטימי" על ימי הצילום בהם ראה את האישיות המרהיבה שלה, כיצד השתנתה נקודת מבטו בנושא הלחימה בעזה, ועל הפעם שפגש בבנו במיון בסורוקה - לגמרי בטעות.

מה היא אמילי דמארי בשבילך?
"אני המון שנים במקצוע ואמילי היא חד פעמית. יש בה חיות וויטאליות ברמה לא נורמלית, גם כשהיא נכנסה למנהרות בעזה זה היה באורות. את הקעקוע של היד שלה אגב עשיתי הרבה לפני שהיא הסכימה להתראיין אצלי. יש יסוד סביר שהיא ראתה אותו קודם אבל היא שיחקה יפה בריאיון. החלטתי לקעקע אותו כי כשהיא, רומי ודורון יצאו מ"הקבר הזה" אחרי כ-400 יום בשבי, לא ידענו מה מצבן והדבר הראשון שהיא עושה אחרי שהיא יוצאת זה לחייך ואת הסמל הזה. אמרתי: 'את זה אני רוצה מקועקע ואת הבחורה הזאת אני רוצה לראיין'".

איפה היית ב-7.10?
"אני חושב שביום הזה קיבלתי את כל ההחלטות הלא נכונות. הגעתי עם הצוות לצומת אורים, התחילו להגיע לשם פצועים מהנובה וצילמנו. פתאום הגיעה לשם מישהי, שהיום אני יודע שזאת בת שבע יהלומי, היא לבשה סוג של כותונת לילה והתחילה לומר שהיא נחטפה והבן שלה נלקח על אופנוע אחר לעזה. היא אמרה שהיא לא יודעת מה עם בעלה. היא ביקשה את הטלפון שלי וניסתה להשיג את הרבש"צ לקבל מידע ואז מישהו פינה אותה משם. המקליט אמר לי שהסיפור שלה לא נשמע לו הגיוני בשום אופן ועניתי שבמלחמה קורים דברים הזויים. בדיעבד אני חושב שהייתי צריך לעזוב הכל, וגם אם היא לא הסכימה להצטלם, פשוט ללוות אותה - ללכת עם הסיפור".

כמה אתה מצליח להשאיר את מה שחווית שם בשטח ולא לקחת את זה איתך להמשך החיים?
"אני לא בטראומה כמו האנשים שהחזיקו את דלת הממ"ד בכוח ונלחמו על החיים יחד עם הילדים שלהם. אני בסדר בסך הכל, מודה כל יום שאני ומשפחתי בסדר ושום דבר לא קרה לנו בסופו של דבר".

בתחילת המלחמה פרסם מוסקו ציוץ בו קרא "להיכנס" במחבלי החמאס, כעת הוא מסביר על הכעס שהיה בו, כיצד ולמה השתנה עכשיו: "אני באמת חושב שהגיע להם, הייתה שם איזושהי התפקחות, אבל בכל זאת עבר זמן והיום אני חושב שהרחקנו לכת. אנחנו איבדנו את זה, ואני מקווה שזה יסתיים במהרה. אני עוקב אחרי כל מיני חשבונות בטוויטר - דברים שרוב הישראלים לא חשופים אליהם, ואני רואה עוד ועוד ילדים מתים, אני לא רוצה להיות חמאסניק, זה לא מה שאנחנו".

במהלך צילומים לכתבה בסורוקה שוחח מוסקו עם מנהל המיון, כשלפתע נחתו מסוקים עם לוחמים פצועים, כשהתעניין ושאל עליהם, נחרד לגלות שמדובר באותה יחידה בה נמצא בנו. "זה מסוג הדברים שאתה לא יכול לחזות", סיפר לרפי רשף. "המנהל אמר לי מה מספר הפלוגה ואני קפאתי. הבן שלי היה שריונר שם ובמזל לא נכנס, באותם ימים הוא היה הרס"פ שלהם. חצי שעה אחרי זה פגשתי אותו במיון הוא היה בשוק כי היו שלושה פצועים מהפלוגה שלו".

כמה זמן לקח לך לחזור לתפקד אחרי הסיטואציה הזאת?
"הייתי יותר חרד מהם בסיטואציה הזאת, היה רגע שישבתי לצד מנהל המיון מול הסיטי של אחד הפצועים והוא אמר שפגעו בו רסיסים, נהייתי חיוור והוא הרגיע אותי ואמר שמחר הוא כבר חוזר והכל בסדר. אנחנו לא שונים בזה מהרבה הורים ישראלים אחרים שחווים בדיוק אותו דבר, עד היום הם על הקצה".