דן אריאלי: "האש התפוצצה עליי, חשבתי לקפוץ מקומה 3"

לא הרבה יודעים שעד גיל 50 הפרופסור לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית דן אריאלי לא באמת הרגיש שזה שווה לחיות. התאונה ששינתה את חייו התרחשה כשהיה בן 17 בלבד. תוך כדי הכנות לטקס בתנועת הנוער התפוצצו עליו פצצות תאורה וחומרים כימיים נוספים. לאחר שרץ דרך האש כדי להיחלץ, נותר עם כוויות ב-70% מגופו ונאלץ להעביר שלוש שנים בבית החולים כשמידי יום אחיות תולשות מעורו החשוף והרגיש את התחבושות. כאשר הוא סובל מכאבים איומים על בסיס יום-יומי ואין ספור שעות בהן תוהה למה בכלל שווה לחיות - הוא החליט לחקור את זה באופן מקצועי. היום פרופסור אריאלי הוא אחד החוקרים הישראלים המפורסמים בעולם, מרצה בטד עם יותר מ-15 מיליון צופים ומושא סדרת הדרמה של רשת NBC המבוססת על ספרו המוכר "לא רציונלי ולא במקרה", בה מגלם את דמותו ג'סי מרטין ("חוק וסדר"). כעת, מספר לרפי רשף ב"אינטימי" על התהליך שעבר מאז התאונה וכיצד רק בעשור האחרון הרגיש שהחיים שלו באמת שווים את הסבל שעבר.

מה בדיוק קרה בתאונה שעברת בגיל 17?
"הייתי בדירה של הקומונרים שלי בנוער העובד והלומד, היו שם המון חומרים כימיים, פתאום הדברים האלה נדלקו והתפוצצו. המהירות שזה קרה הייתה מדהימה, זה אש ממגנזיום, לבנה, עוצמתית ומתפרצת בדיוק מולי. באופן אינסטינקטיבי הלכתי אחורה ונתקעתי בפינה של החדר. הדירה שבה היינו הייתה ממוקמת בקומה השלישית - חשבתי לקפוץ אבל הקומונר שלי שבצד השני קרא לי לרוץ אליו. רצתי דרך האש, אני מניח שזה הרגע שבו נשרף החלק התחתון של הגוף שלי. כשהגעתי אליו הוא עזר לכבות אותי, איכשהו ירדנו יחד למטה ונשכבתי על הרצפה עד שהגיע האמבולנס".

אתה יכול לבטא את הכאב הבלתי נסבל?
"זה היה מאוד כואב בהתחלה אבל נהיה הרבה יותר כואב אחר כך. ברגע שמשהו נשרף עמוק - אין עצבים, כלומר, כשהעצבים מתחילים לגדול הכאבים היו מאוד מאוד קשים, חצי השנה הראשונה זה פשוט תופת. עד שהכוויות נסגרות זה מאוד קשה, בנוסף, הניתוחים לא תמיד מצליחים והמצב הגופני מאוד רע. הכאבים משתנים עם הזמן, אם הייתי יושב חצי שעה לא יכולתי יותר ליישר את הידיים, הכוויות היו מצטמקות מאוד והייתי צריך שעות לנסות למתוח את העור".

לצד הסבל האיום שעבר פרופסור אריאלי, הצד הסקרן והחוקר בו המשיך להתפתח, אולי כדי לנסות להסיט את מחשבתו מהכאב, ואולי פשוט כי ככה הוא עובד ואין שום דרך או סיבה לשנות אותו. "ניסיתי לחלק את הכאב לחלקים. היה את החלק שכאב לי והיה את החלק שניסיתי להתבונן בכאב. איזה כאב הוא? חד? מאיפה הוא מגיע בתוך הגוף? הוא מתגבר? האם הוא פועם? ניסיתי ממש להבין ולתאר אותו. ואז היה את החלק של השליטה, רציתי שידחו קצת הטיפול, שיעשו אותו אחרת. הייתה לי כל הזמן חרדה מהכאב הבא, זה היה נורא לדעת שעוד שעה מגיע הטיפול הבא של הורדת התחבושות, פחד נוראי. בכיתי וצעקתי".

"בשנתיים הראשונות של החיים לאחר הפציעה, כשהייתי בבית החולים, לא חשבתי על העתיד - היה לי פשוט כואב. כשכואב ברמות כאלה, המחשבות הן מרוכזות. הייתי בן אדם של כאב, זו הייתה פחות או יותר המסגרת של החיים שלי. אחר כך התחלתי לחשוב יותר על העתיד ואז גם על העבר, ניסיתי להבין האם המסע הזה, של כאב מאוד רציני פלוס החיים אחרי זה, שווה. עד גיל חמישים חשבתי שזה לא היה שווה את זה".

"הסתכלתי על הטיקטוק של נטע וזה היה מזעזע, ראיתי את הבת שלי - ילדה פרוגרסיבית ‫שפתאום האפליקציה הזו הופכת אותה ‫לאנטי-ציונית. כמעט ביטלו אותה בבית הספר בארצות הברית כי היא עונדת מגן דוד"

למה רק בגיל 50 החלטת שזה שווה לחיות?
"החיים שלי היו מאוד רעים לתקופה מאוד ארוכה, אני לא מאחל לאף אחד לסבול ככה. השאלה היא כמה טוב יכול להיות בשביל לפצות על זה ולאזן, רציתי להיות בטוח שהסך הכל שווה את זה. על הנייר היה לי די טוב כתבתי ספרים, הצלחתי והאקדמיה אהבה את מה שאני עושה, אבל לא הרגשתי שזה מספיק טוב בשביל לפצות על הרוע. מה שקרה זה שהרגשתי שאני מתחיל פרק חדש שבו לא אכפת לי מהמוסכמות החברתיות ואני הולך לחיות חיים הרבה יותר טובים. אני חושב שזה קשור לבגרות, לא נראה לי שהייתי יכול להחליט את זה בגיל שלושים".

מה התגובה השכיחה כשרואים אותך עם חצי זקן?
"רוב האנשים לא בדיוק מבינים שאלה צלקות. זו החלטה שלקחתי לפני שבע שנים, בגיל חמישים. הלכתי את שביל ישראל חודש עם חבר והיה מאוד מעניין. בסוף הטיול היה לי קצת יותר זקן, הסתכלתי על עצמי בפעם הראשונה בראי ולא אהבתי, זה היה מראה משונה. אמרתי לעצמי: 'לקח לי חודש לגדל את זה אני אחזיק עוד שבועיים ואז אחזור לגילוח הקודם', להפתעתי אנשים התחילו להתקשר אליי ולהגיד תודה על החצי זקן. חשבתי שאם אני עוזר לאנשים אחרים עם ביטחון עצמי אז אשאר ככה. הדבר הבאמת מעניין קרה בערך ארבעה חודשים אחרי זה, פתאום הרגשתי שהקבלה העצמית שלי עלתה בגיל חמישים. זה סוג של אאוטינג בגיל כזה וזה עזר לי ברמות שלא ציפיתי בכלל".

"לא עשיתי משהו רע, מודה שאני טועה לפעמים"

לאחר שתרמית מדעית התגלתה באחד המחקרים הכי ידועים שלו, העיד פרופסור אריאלי כי לא היה מעורב באיסוף הנתונים, והודה שהמאמר נכתב על נתונים מזויפים. "מאוד הופתעתי, חשבתי שהנתונים האלה מדויקים", טען לאחר ההאשמות הקשות שהופנו אליו. הטענות שהופנו כלפיו הצטרפו למקרי עבר מיתולוגיים שהכתימו את הקריירה ואמינותו של אריאלי, כאשר הושעה ממחקר בטענה שערך ניסויים הכוללים מכות חשמל בבני אדם ללא אישור מקדים.

"‫היו שם המון הגזמות. היה לי אישור למחקר עם השוקים החשמליים, ‫אבל אחד מהעוזרים שלי ‫לא עבר את ההכשרה הנכונה ‫והשלים את השעה האחרונה ‫בווידאו. ‫הבעיה היא שכשמחפשים אותך, לוקחים כל דבר קטן שהיה לא בסדר ‫ומתחילים לנפח את זה. אנשים לא זוכרים את העובדות, ‫אפשר לספר כל מיני סיפורים. ‫היה ניסוי אחד שבאמת היה לא בסדר, ‫לקחתי אחריות ובדקנו. ‫אני לא עשיתי שום דבר לא טוב, אבל אני בהחלט מודה שאני טועה לפעמים. היו לי כל מיני ‫חוויות קשות בחיים. ‫הייתה את הפציעה, הייתה תקופה קשה ‫כשעודדתי להתחסן לקורונה ‫וקיבלתי איומי מוות, הייתה תקופה שהיה עליי מין עליהום אקדמי, ‫כשלא חיכו חמש דקות לבדיקה ‫של שום דבר והתנפלו עליי. ‫אלה מקרים שמצד אחד ‫הייתי שמח שלא היו קורים אף פעם, ‫אבל ברגע שהם קרו, ‫למדתי מהם המון".

"היו בדירה פצצות תאורה וחומרים כימיים, פתאום הכל נדלק והתפוצץ. המהירות שזה קרה הייתה מדהימה, היינו בקומה השלישית - חשבתי לקפוץ אבל הקומונר שלי שבצד השני קרא לי  לרוץ אליו"

פרופסור אריאלי פרץ הרבה מאוד תקרות זכוכית בינלאומיות, אף על פי כן יש את מי שתמיד יסתכל עליו כמזוהה עם ישראל ומחרים אותו רק על כך. "יש אנשים שכועסים עליי, ‫בעיקר מהעולם הערבי, ‫אבל גם מאירופה וארה"ב. ‫אני נע בין הארץ לארצות הברית די בתכיפות ורואה שישראל מוצגת באופן מאוד לא טוב, ‫הנורמה החברתית היא לשנוא אותנו".

לפרופסור אריאלי שני ילדים, נטע ועמית, המתגוררים עם אימם בארצות הברית וחיים בנפרד ממנו. "הייתה תקופה שהילדים שלי ‫כמעט לא דיברו איתי בכלל, עכשיו המצב יותר טוב. ‫זה קשה, אני מנסה מאוד ‫שיהיה לנו זמן איכות ביחד. לוקח אותם לטייל ברחבי העולם, ‫נטע באה איתי לצילומים ‫של הסדרה, אני מאוד מנסה לפצות ‫על זה שאני לא נמצא ביום-יום שלהם".

"מאז 7 באוקטובר זה נהיה מאוד קשה. הסתכלתי על הטיקטוק של נטע וזה היה מזעזע, ‫לראות את הבת שלי, ילדה פרוגרסיבית ‫שפתאום האפליקציה הזו הופכת אותה ‫לאנטי-ציונית. היו לנו הרבה שיחות ‫וניסיתי להסביר להם מה קורה בישראל, אנחנו עדיין ממשיכים לדבר על זה. ראיתי דרכם ‫את הקונפליקט של חבר'ה צעירים שם. ‫את נטע כמעט ביטלו בבית ספר ‫בגלל שיש לה מגן דוד וכי היא מזוהה עם ישראל".