אביה מלכה: "ליוויתי אדם שהתנדנד בין חיים למוות במשך 4 שנים, כל יום היה הישרדות"

כמעט עשור עבר מאז ששדרנית הרדיו והשחקנית אביה מלכה, זכתה בפריצת השנה. מאז היא הייתה נשואה לעורך המוזיקלי המוערך עפרי גופר, והתאלמנה לאחר שנפטר בסופו של מאבק עיקש נגד מחלת הסרטן. אחרי שאספה את השברים היא חזרה בתוכנית רדיו חדשה וגם עם תפקידי משחק בסרטים וסדרות כולל אחד מפתיע במיוחד לקהל החרדי. בריאיון חשוף, היא שיתפה את רפי רשף ב"אינטימי" על ההחלטה להתחתן על אף המחלה של בן זוגה, הימים הקשים בבית הספר והאהבה החדשה בחייה.

"כשאת מלווה אדם שמתנדנד בין חיים למוות, לא שבוע, לא שבועיים ולא חודש, אלא ארבע שנים, אז כל יום הוא הישרדות". שיתפה מלכה על החיים לצד המאבק, "יצאנו לדרך בהחלטה משותפת שהוא מחלים ואין תרחיש אחר. אני לא חושבת שיש מישהו שמתמודד עם המחלה הזאת בלי לצאת ככה לדרך, עם המחשבה של 'אני יוצא מזה'. עפרי גם היה כזה, גיבור על. לרגע הוא לא יצא מהגיבור שהוא. כל הדרך זה היה 'אני מחלים' וגם כשהמצב החמיר זה היה בסדר, 'זאת ירידה לצורך עלייה'. נדבקתי ממנו בגישה הזו. ההבנה שאולי הסוף יהיה מר, הגיעה רק כמה חודשים לפני שהוא נפטר. עד אז באמת האמנתי בלב שלם שהוא יחלים ושפשוט צריך לעבור את השנים הקשות האלה, שבהן כל יום הוא הרפתקה. זה כמה שנים קשות, ואחר כך יהיה בסדר".

>>לצפייה בפרק המלא ב+12

לעפרי היה סרטן המעי הגס.
"קוראים לו הסרטן השקט, כי בעצם אין שום דרך לדעת שהוא שם. אין שום בדיקה מקדימה שאפשר לעשות, בטח לא בגיל 35, אתה לא חושב על זה אפילו. אני זוכרת שהרופאה ממש אמרה שזה ביש מזל. היא אמרה ש'אין שום דבר שיכול היה להעיד על הדבר הנורא הזה'".

זו הייתה תקופה ארוכה מאוד של מאבק, שיתפתם בקול?
"לא, להפך. רציתי נורא לשתף את העולם שבחוץ ועפרי אמר באופן מאוד ברור שהוא לא רוצה שזה יהיה בחוץ, 'זה לא מעניין אף אחד, מה שחשוב זה החיים עצמם'. המוזיקה הייתה כל החיים שלו ברמה שלא היה שם שום דבר אחר, ואני חושבת שזאת הייתה התרופה. באישי דיברנו המון, לא היו מחסומים ולא היו פילטרים".

לצד המאבק של בן זוגה במחלה הקשה החליטו השניים למסד את הקשר ביניהם ולהתחתן. "זו החלטה מטורפת. אני יכולה להגיד בדיעבד, שלא היה מעורב בה שום שיקול דעת ואני לא מתחרטת עליה בכלל. קודם כל, זאת החתונה הכי יפה ושמחה שהייתה. באותה נקודת זמן רציתי לחגוג את האהבה שלנו, התחלתי כמו ילדה שמאמינה בפיות, שהאהבה תוביל לריפוי. כמעט שנה אחרי ההצעה התחתנו ובשנה הזאת המצב רק הלך והידרדר. שלושה ימים לפני החינה שלנו, הוא עוד היה בכימותרפיה. אבל באנו לחגוג אהבה, והצלחנו".

הנושא של להביא ילדים עלה בכלל לדיון?
"אתה לא מביא ילד לעולם אם אתה לא יכול לספק לו את החיים הטובים ביותר. אני לא מדברת על חיים מושלמים, כי אין דבר כזה. אבל ילד הוא עולם, ואתה צריך לברוא את העולם הזה באחריות. הרגשתי שזה לא היה השיח, פשוט לא. השיח היה האהבה של עפרי ואביה, והיה ברור שזה הגבול שלה, לצערנו".

אמא היא זו שדחפה אותך לגלי צה"ל?
"כל החיים היה חשוב לה ולאבא שלי שאעשה בחירות נכונות. שאחשוב שני צעדים קדימה, שאבנה עתיד. היא אמרה לי 'אביה, זה תפור עלייך' ואני אמרתי לה 'מה זה גלי צה"ל? זה תפקיד בצבא?' בקלולסיות גמורה, פילסתי את דרכי במיונים והיא תמכה מאוד. היא אמרה לי 'אביה, את עושה את זה כמו גדולה, אל תפחדי, אנחנו מאחורייך'. היא צדקה, כמו שצריך, אף שלא כזה האמנתי בעצמי תוך כדי תנועה".

כשאת מתקבלת, אז ברור לך שמדובר באפליה מתקנת, ולכן קיבלו אותך. למה לא האמנת?
"דפוס מחורבן. ניתוק מוחלט מעצמך, של כזה את לא טובה, את לא בכיוון, את לא יודעת, אני מחפשת את כל הסיבות שבעולם שהן לא את מוכשרת. מגיל קטן חיפשתי את האישור שבחוץ, של המורה, של הסביבה, של החברים, של ההורים. זה חוזר להורים ולמשפחה הקטנה והצעירה שהיינו. אני זוכרת שבתור זוג צעיר הם היו רבים לפעמים. לאבא שלי היה חשוב לבנות לנו עתיד טוב. הוא היה על הקו עם תל אביב, כמה ימים שם, כמה ימים בעכו. והרבה מתח, הרצון שלי כל הזמן לוודא שאני ילדה בסדר, ואני עוזרת ומקלה, ולא מקשה. הייתי בת ארבע, וכל הזמן חשבתי אם הרגזתי או לא הרגזתי, הפרעתי או לא הפרעתי. אני חושבת ששם זה התקבע".

תחושת חוסר השייכות התחילה אצל מלכה אחרי שמשפחתה עזבה את עכו בנולדה ועברה לרחובות, "אני זוכרת כשהגענו ההורים שלי לא דמו, לא בחיצוניות ולא בתחומי העניין, לאף אחד מההורים בגן. הגענו לרחובות, הרבה מדענים, הרבה מכון ויצמן, והרגשתי לא שייכת. מגיל ארבע בגן, השפה שלי הייתה אחרת, החום והגישה שהיו לי היו שונים, החום המרוקאי היפה שהבאתי מהבית לא היה לו שום פידבק וזה שיגע אותי. החום של שולה הגננת בעכו זה לא אותו חום שאת מקבלת ברחובות".

היה מקרה בכיתה ב' שנהגו כלפייך באלימות. למה?
"אני לא יודעת. הייתי עונה, הייתה לי לשון כזאת, שיכולה להיות מעצבנת. אם משהו לא נאה לי ואנחנו לא מסתדרים, אז אני אגיד לך את זה. בדיעבד נפלתי על שכבה של ילדים מאוד אלימים. יכול להיות שבשכבת גיל אחרת, זה היה נפטר אחרת, אבל הם פשוט היו חבר'ה אלימים".

זה נמשך כל היסודי?
"זה היה בגלים. אבל היו המון נקודות כאלה, אני נשבעת שהם לא הבינו מה אני רוצה. הם לא הבינו. כי, מה דחוף לך עכשיו שזה יהיה הוגן? מה דחוף לך שנזמין את כולם? הייתי הילדה המעצבנת הזאת, שכאילו כל הזמן היא צדקנית".

הרגע הכי מעליב היה כשמשחקים מחניים ואפילו ולא מנסים לפגוע בך.
"זו נקודה מאוד עצובה, אני זוכרת שממש קיוויתי שלפחות יפסלו אותי וגם זה לא. הכי שנאתי את הנקודות המתות. יש כזה שטחים מתים שהמורים לא רואים בהפסקה, ומה שקורה שם זה אלוהים ישמור, ממש חוויות חמורות".

אבא ואמא היו מודעים למה שקורה?
"המון פעמים הם גם היו אומרים לי 'את לא חייבת ללכת לבית הספר היום' ו'לא מגיע לך, אנחנו נפתור את זה'. הם תמיד גיבו והיו שם בשבילי. לא ממקום של את הנסיכה שלנו. הם ידעו גם להגיד לי איפה טעיתי ומה כדאי לעשות אחרת, אבל הם גם אמרו 'זה בסדר אם את צריכה עוד יום להירגע'. זה עוד משהו שליווה אותי, למה את לא יכולה להיות כמו? למה את צריכה למשל לבוא לגלי צה"ל, ולהבליט את מזרחיותך? תתיישרי, את כבר במראה, בצבע, מתחילה להבין את השפה. למה דחוף שיידעו עד כמה מזרחית זאת מוזיקה מגוונת ויפה, שצריך לשמוע ולהשמיע. למה שידורי המימונה והתרבות שבאתי ממנה הם קריטיים. או כשצריך לבחור מרואיינים, אז את מתעקשת על מאור זגורי. הוא אמר לי 'אני זוכר שאת הראשונה שראיינה אותי כשהסדרה יצאה'. חשוב לי, אכפת לי, זה הבית שלי וזו השפה שלי. זה איך שאני מדברת ואיך שאני מתנהגת".

אמה שלה הייתה גם זו שדחפה מלכה לקבל טיפול פסיכולגי בגיל 15. "הפעם הראשונה שאביא הבינה שאני צריכה את זה הייתה כשאמרתי לה שבמקום סנדוויץ' לבית ספר, אני רוצה שני תפוחים. היא שאלה 'למה?', וסיפרתי לה ש'המורה לבלט אמרה שבמהלך היום מיותר לאכול פחמימות כאלה, כי אז מגיעים לשיעור בלט, ואת כבדה, והבטן יוצאת׳. איך שהיא אמרה הבטן יוצאת, הלכתי, וכל היום הייתי מסתכלת על הבגד גוף והטייץ בודקת אם הבטן. היא אמרה ׳אני בולמת את זה עכשיו'. היה לה חשוב שיהיה לי חדר טיפולים ללכת אליו, לפרוק בו, להוציא בו, להתמודד עם כל מה שעברתי וחוויתי. היא תמיד אמרה לי, 'כהורים אנחנו יודעים לתת עד גבול מסוים. אני רוצה שיהיה לך מקום לפרק ולפענח מה את רוצה בעולם בזכות עצמך'. עם עפרי, כשקיבלתי את הבשורה איבדתי את זה, ונכנסתי לנקודות אפלות. היא הייתה זאת שלקחה אותי יד ביד לפסיכיאטר, והיא אמרה לי 'כשעוברים משברים, לא אמורים לא לאכול או לא לישון, או לפנטז דברים אובדניים, יש טיפול לכל דבר'. אני חייבת לה תודה גדולה".

הייתה התמודדות עם מחשבות אובדניות בשיא השפל?
"דמיין אותך בן 25 יושב בחדר, מאוהב עד מעל לראש באהובתך, והרופאה אומרת שנשארה לה לא יותר מחצי שנה. אז יצאה המרוקאית ואיזה בושות באיכילוב. אני לא בן אדם שמזהים אותו, אבל איבדתי את ההכרה. שמו לי מים על הפנים והעירו אותי, זה היה בלתי נשלט, אנחנו מדברים על מוות. לא מדברים על הלוואה בבנק או משכנתה. אני אומרת לך על מוות, מחר קוברים אותך. מה זה חצי שנה? אתה לא מת! סרטן, סבבה, נעשה כימותרפיה, נחלים, נצא מזה, מה מוות? את לא עושה לי את זה. גם למה את אומרת לי את זה ככה בפרצוף? תחכי שישב לידי מישהו, תגידי את זה גם לו. היא גם אומרת לי לא לגלות לו. באיזה סרט את חיה?"

איך הגבת לזה?
"כמו רוח סערה. פתחתי את הדלת, הלכתי לחדר שהוא ישב בו, תפסתי לו בזרוע ואמרתי לו הולכים. הולכים. הוא אמר לי 'מה יש לך?' אין לי כלום' אמרתי, 'הרופאה שלך משקרת לך, אתה סומך עליה שהיא גם תוציא אותך מזה? היא לא אומרת אמת. בוא נלך לרופא שמדבר אמת'. לא היה הגיון באותו הרגע. ירדנו אל הספסל מחוץ לבניין עופר, והוא אמר לי 'תקשיבי טוב, יגידו לך עוד מלא דברים בדרך עכשיו. שנה, חצי שנה, עם שיער, בלי שיער. אני צריך אותך איתי, עין בעין'. בשנייה שהגענו הביתה הבנתי שאני לא בטוב, אני ישנה שעה בלילה, אכלתי קרפים, קרפ אחד עם נוטלה ביום, למשך חצי שנה. הבנתי שאני לא בסדר, וסירבתי להודות בזה. עד שאמא שלי אמרה לי 'את צריכה ליווי', היא הצילה אותי".

ב-2017, זכית בפריצת השנה. את מרגישה שעמדת בציפיות של עצמך?
"אני זוכרת שזכיתי ב'פרוגי' ועשו לי כזו מחווה חמודה. הביאו לי את מיכל ינאי, שתיתן לי טיפים בתור היורשת שלה. לא סיימתי, יש לי עוד מה לתת. אני לא יושבת כאן ואומרת לך כמעט תשע שנים אחרי הגעתי, אבל אני כזאת, אני רוצה ללכת דרך, ואני חושבת שיש לי איזו אחיזה בקרקע כבר יותר מ-2017. עם תוכנית רדיו יומית, אודישנים טובים ויש לי אנשים שמכבדים את העשייה שלי. כדי, להיות שחקן, בוא נודה על האמת, זה הרבה עבודת אודישנים. התפקיד מגיע כשהוא מגיע, ורואים רק את היופי שבחוץ. מבחינתי לקבל עוד אודישן ועוד הכרה ועוד התייחסות מיוצרים גדולים וחשובים, זה המימוש של ההבטחה. אסור להישבר"

חלמת להיות מפורסמת, שחקנית?
"חלמתי זו מילה גדולה. זה התחיל ביצר של אני אראה לכם. אתם בחלקה הקטנה הזאת של כיתה ד'-3, אל תאהבו. המחנכת, המורה לג'אז, אל תאהבו. שימי אותי שורה אחרונה, כמה שבא לך. אני אראה לכם. יש קהלים גדולים בחוץ, יש לי מה לתת ואני אראה לכם. זה היה הדלק הראשוני. בהתחלה רציתי להיות כוכבת ילדים, רציתי שילדים יראו שאפשר גם אם מישהו חווה משהו דומה למה שחוויתי".

למה בעצם לא למדת אף פעם משחק?
"אין לי סבלנות, אני אוהבת תהליכים קצרים. היום אני מבינה שאולי העולם לא עובד ככה. למדתי תואר ראשון במנהל עסקים, זה היה מעין תעודת ביטוח כזו. עכשיו, אחרי הרגיעה, ואני שוקלת ברצינות ללכת ללמוד משחק".

צריך להתעכב על הסרט "איראן 3", הוא יועד למגזר החרדי בכלל.
"זה ז'אנר שלא הכרתי לפני כן. הסרטים האלה יוצאים סביב החגים, כל פעם יוצא איזה להיט אחר. זה שוק כזה שמתנהל ממש כמו שוק הסרטים הרגיל הישראלי. ליהוקים, אודישנים, ימי צילומים. אלה סרטים ברמה לא רעה בכלל, רק שהקהל הוא נשים חרדיות. גם אין גברים בסרט בכלל, זה מצחיק, שיש מפקדת של משמרות המהפכה. הייתי בכמה הקרנות ואתה רואה שם ילדות, כמו שתלך לפסטיגל".

את בחורה מאוד יפה. מאיזה גיל את מודעת לזה? או שהיית ילדה פחות יפה?
״זאת הסיבה שהלכתי ללמוד מגדר לפני התואר שעשיתי, כי אמרתי, ׳לא יכול להיות שזה מתקפל רק לזה׳. תמיד הייתי היפה, ולחצו לי על זה מאוד חזק, לקח לי זמן להבין שזה לא רק זה. זאת נקודה שהיא קשה לי מאוד, אני לא יודעת למה. אני מרגישה שיש לי יופי קצת אחר. פעם שמעתי גם את הריג'קט הזה באודישנים למשחק, שהוא לא מאוד ישראלי. אז אני לא נראית כמו הילדה היפה בכיתה, אבל אני יודעת שאני מאוד יפה, ואני לא מתווכת את היופי שלי החוצה. אין לי איפור בבית, ואני לא מתעסקת בלהיות יפה. אני נראית כמו טום בוי ביום-יום שלי".

את יודעת לפלרטט?
"בטח שאני יודעת לפלרטט. אבל אני לא עסוקה בזה, כי אני רוצה שתסתכל עליי ותנהל איתי שיחה שלא קשורה בזה. אם תבוא ותתחיל איתי, אני כל כך אאתגר אותך, כי אני ארצה שתיראה בי מעבר ליופי החיצוני".

העלית לדעת שאחרי ההתמודדות והמקומות הכל כך נמוכים שהגעת אליהם תמצאי עוד אהבה?
"אחלק את זה לשתיים, יש רגע שאתה מאמין שאין יותר כלום. לא רק אהבה, אין יותר כלום. אין יותר אושר, אין יותר שמחה, אין אוכל טעים ואי אפשר לשמוע מוזיקה. העובדה שאנחנו קצת חיות בסוף, הלב והרגשות עובדים במנותק מהמוח. אז עם כל הכבוד למחשבה שהלך ולא יהיה יותר, זה מתרפא ומשתקם. מגיע לי שיאהבו אותי, לא עשיתי שום דבר לא בסדר. אני תופחת לעצמי על השכם שהצלחתי לרכך את הלב שלי ולאפשר לעוד מישהו להיכנס. אני רוצה לצטט את כרמל, אמא של עפרי, היא גם התאלמנה בגיל צעיר יחסית. ברגע מאוד קשה שפחדתי להתפרק, להתמוטט ולאבד את זה היא פשוט אחזה בי בשתי ידיים, הסתכלה לי בעיניים, ואמרה לי, 'זאת מגירה אחרת בלב, זה לא מחליף וזה לא במקום. ייפתח שם עוד שער שמישהו יעבור בו'. האמת אמרתי אין מצב וכשרום נכנס לחיים שלי הבנתי שזה פשוט היה צריך להיות המישהו הנכון".