עשור עבר מאז עזבנו את הבית שלנו. עזבנו אותו כדי להציל את חיינו, ועשינו את זה כי לא היתה ברירה אחרת; כי ממשלת ישראל החליטה להסיג את כוחותיה- ואנו, שכרתנו ברית דמים עם צה"ל ומדינת ישראל עוד בשנות ה-80, מצאנו את עצמנו בין-לילה תושבי מדינה שרוצה במותנו.

את אותו היום, ה-23 במאי 2000, לא נשכח לעולם. כבר לילה קודם הבנו שהנסיגה החפוזה בעיצומה ועל אף ההחלטה שהתקבלה עוד קודם לכן - להשאר ולהגן על בתינו, הבנו שנשארנו למעשה לבדנו ושאנו עומדים לשלם על כך בחיינו. העמסנו את המעט שיכולנו לקחת, ועוד בטרם הספקנו אפילו להיפרד מההורים והאחים שבחרו להישאר בכפרים, נכנסנו לרכבים וברחנו לעבר הגבול. את המעבר לא אפשרו לנו לעשות על גבי הרכבים, כך נאלצנו להשאיר בגבול את המכוניות וכבר בערב לצפות במהדורות החדשות כיצד בוזזים ומחרבים את הרכבים. מטר מהגדר, שפעם עוד נקראה "הטובה".

מאז ועד היום אנו מנסים לארגן מחדש את חיינו. אמנם אזרחות ישראלית הוענקה לנו אך הסיוע שניתן לחלק מלוחמי צד"ל לשעבר רחוק מלספק וגם היום נעשים מאמצים מצד כל הגורמים להביא למצב בו יוכלו הלוחמים לשעבר ומשפחותיהם לחיות בכבוד. איננו דורשים את הבתים המרווחים, הרכבים המפוארים וחיי הרווחה שהשאירנו מאחור. עזרה עם קורת גג בדירת שיכון בהחלט יכולה לספק. ואם אפשר אז גם קצת כבוד.

רבים אולי אינם מכירים את עומק הברית שכרתנו עם צה"ל. לאורך כמעט 20 שנות לחימה משותפת, נפלו 1,216 לוחמי צה"ל ובנוסף איבדנו גם אנו 750 לוחמים, שכולם, אגב, נפלו ונקברו במדי צה"ל. התקופה האחרונה לפני הנסיגה היתה קשה כשכמעט כל יום איבדנו חברים בלחימה. כאבנו את אבדן חברינו בצד"ל ובאותה מידה גם את אבדן חיילי צה"ל, שלחמו איתנו ואת חלקם אף הכרנו, אבל בעוד מדינת ישראל מוקירה, ובצדק, את נופליה, איננו מצליחים להנציח את חברינו שנהרגו. בלבנון היה לנו אתר הנצחה מכובד בתל נחאס שמספר ימים לאחר הנסיגה הועלה באש על ידי החיזבאללה. מאז אנחנו מנסים לשווא להקים אתר חלופי וצנוע בארץ על מנת לשמר את זכרם של חברינו שנפלו. כולי תקווה שבקרוב נמצא לכך פיתרון.

בכתבה של איתי אנגל אפשר לראות בדיוק שיש שני סוגים של לבנונים: אלה הנאמנים לישראל, ואלה ששיתפו פעולה עם החיזבאללה. האחרונים חיים היום טוב בלבנון, נהנים מפירות נאמנות לאוייבי ישראל. ואנחנו, חיילי צד"ל, בני הברית של צה"ל, ידענו שאין לנו בשביל מה לחזור ללבנון, אבל כבר עשר שנים שאין לנו גם בשביל מה להישאר כאן. רק קרן אור אחת יש לנו: ילדינו, שגדלים, מתחנכים ומשתלבים במערכת החינוך בישראל ורואים עצמם כישראלים לכל דבר. אני נמלא גאווה שאני רואה את בנינו ובנותינו, בני הדור השני ללוחמי צד"ל לובשים עכשיו את מדי צה"ל. הם אולי הסימן החי לברית שהיתה ותישאר תמיד.

ק' שרת שנים רבות בצד"ל בתפקיד מרכזי ואינו מזדהה בשמו המלא מחשש לשלום משפחתו, אשר עדיין מתגוררת בלבנון. כיום מתגורר בקריית שמונה.