שלוש לוחמות מול 11 מחבלים: הסיפור של כוח נורית | "עובדה", בלעדי

הן לא היו אמורות לשבת מול המצלמה ולספר את הסיפור הבלתי נתפס הזה. שלוש לוחמות שלפני שנה בדיוק עמדו לבדן בתוך עזה, פנים אל פנים מול אש המחבלים. ביחד הן כוח נורית: הנהגת סתיו, מפעילת הרחפנים והחובשת לינור, והמ"פ שלהן, נורית רוקח. עכשיו, שנה אחרי, הן מוכנות גם לדבר, על הכול - להסתכל אחת לשנייה בעיניים ולפתוח תיבות נעולות.

"קבעתי עובדה - אני נכנסת לעזה"

פגשנו אותה בפעם הראשונה לפני כמה חודשים, כשהכול עוד היה ממש טרי. מהר מאוד הבנו איך רס"ן נורית רוקח הפכה בצבא לסוג של אגדה. "אני מומחית בצורות קרב, זה כל מה שאני יודעת לעשות", היא מספרת לראשונה מאז שאיבדה את רגלה בשדה הקרב בעזה, וכמעט גם את חייה.

המשואה שהדליקה לפני שבועיים בהר הרצל, חתמה שנתיים מטורפות: "7 באוקטובר היה יום מזעזע לכל הדעות, אבל הוא נותן לך לממש את הפוטנציאל שלך". בקרב שהתרחש במחנה אורים, נורית, מ"פ טרייה בגדוד איסוף קרבי, הסתערה עם לוחמיה עד שנפגעה מאש המחבלים. כבר באותו הערב, למרות הפציעה, היא החליטה שהגיע הזמן לעזוב את סורוקה: "ראיתי שאני עומדת, התקשרתי לגדוד ופשוט חזרתי לבסיס".

היה לה ברור שהיא רוצה להיכנס לעזה, ולאחר שלושה חודשים של פעילות בתוך הרצועה הפציעה שהיא סוחבת ברגל מהקרב של 7 באוקטובר מזדהמת, ומסמנת לה שאולי הלכה קצת רחוק מדי. "אם בדיעבד הייתי יודעת שאני אאבד אותה מתישהו אז אולי לא הייתי משקיעה מאמץ", אמרה.

"היה ברור לי מ-7.10 שחמאס לא גמרו איתי, שיקרה משהו"

לינור היא הצלע השנייה במשולש, מומחית הרחפנים והחובשת של כוח נורית. ב-7 באוקטובר איבדה את חברתה הטובה עדי גרומן ז"ל, שנלחמה ונפלה בקרב במחנה אורים, ממש לידה: "היה לי ברור שאני רוצה להיכנס לעזה. עדי הייתה עושה את זה", היא מספרת.

בזמן שלינור וחבריה לגדוד ממשיכים לפעול ברצועה, נורית המפקדת עדיין בשיקום, מחכה כבר לחזור לחזית. כעבור שנה וחצי היא חוזרת לשטח, רק כדי לגלות שעזה של שנת 2025 היא כבר חיה אחרת לגמרי: "אני פוגשת עזה שאין בה ערים כי מחקנו אותן. יש לנו מוצבים קדמיים בתוכה. אבל באותה נשימה גם עזה קצת יותר מסוכנת. אתה רוצה לפעול אבל פתאום הוא (המחבל) עולה על חמור ועגלה כשיש מלא ילדים שיושבים סביבו. האויב לא מובהק כמו בהתחלה".

"הם המשיכו לירות עלינו תוך כדי שהמשכתי לנסוע"

סתיו היא הצלע השלישית של הכוח. לוחמת שנשמה את השטח וחיה את ההגה. בהובלתה הן נוסעות באותה השבת, 19 באפריל 2025, על הציר שמוביל אל המוצב שנמצא בפאתי בית חאנון. "שם אנחנו אמורות לפגוש את אחד הצוותים בפלוגה כדי שיעשו משימה עם הרחפנים שלהם", מסבירה לינור.

הן נוסעות לבדן בתוך עזה, בג'יפ לא ממוגן, ללא שיירה מלווה. "אמרתי כמה פעמים שאני לא רוצה להכניס רכבים לתוך עזה בלי שיירה. פחות זרמו איתי על הרעיון. זה נהיה שגרה", משחזרת סתיו. "אתה סומך על המפקדים שלך שאומרים 'כוחות מיוחדים בדקו את השטח הזה והוא מטוהר", מודה כעת לינור, "ואתה גם לא יודע שאין עיניים על המרחב הזה".

ברגעים האלו, רק העיניים של המחבלים צופות על הג'יפ של סתיו, לינור ונורית. "אני מיד מבינה שירו עלינו אר-פי-ג'י", נזכרת נורית באותו רגע. גם לינור משחזרת: "הוא עבר בתוכי. אתה מרגיש הרבה כאב". סתיו, הנהגת של הכוח, נשארת כמעט מנוטרלת. המ"פ שלצידה צועקת לה מיד ללחוץ על הגז ולנסוע: "זה קלאסי. אר-פי-ג'י על רכב, הרוגים או פצועים, וחיילים של חמאס מגיעים לחטוף אותנו למנהרות. לא עוצרים, אסור".

"זאת הדקה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים. הם המשיכו לירות עלינו תוך כדי שהמשכתי לנסוע". סתיו מצליחה להוביל את הכוח כמה מאות מטרים בודדים קדימה: "זה לנהוג בעיניים עצומות כשאתה מול עזה, המסך שחור". הרכב ובו שלוש הבנות מתהפך.

"הבנתי שאני מול 11 מחבלים"

"אני לא זוכרת איך יצאתי מהחגורה והסתובבתי. ראיתי את לינור עם דם על הפנים, נאנקת מכאבים, ואת הרגל שלה מנותקת מהגוף לחלוטין", מעידה סתיו על החברה הכי טובה שלה, ולינור משחזרת: "זה היה מאבק בין 'אני חובשת, קומי ותתאפסי', לבין 'כל כך כואב לי שאני לא מצליחה לעשות כלום'. כל הזמן הזה אני בכלל עוד לא מבינה שנורית פצועה". המפקדת נורית שרועה על האדמה, מטר מהג'יפ הפגוע.

המפקדת שתמיד יודעת מה לעשות, חסרת אונים עכשיו כמו שלא הייתה מעולם. "לא היה לי ספק שאין לי את רגל ימין. עצם הירך של רגל שמאל נפצעה. אני לא מצליחה לזוז, ואין לי איך לעזור להן, שזה מאוד מתסכל". המחבלים בשלב הזה לא מתקרבים לרכב. במקום זה הם מנסים לצלוף בו מרחוק.

כשהמ"פ שלה נורית יושבת מנוטרלת מחוץ לרכב ובמושב האחורי לכודה חברתה לינור, פצועה קשה גם היא, סתיו מבינה שהיא היחידה שיכולה עוד איכשהו לתפקד: "זה היה אני לבד. הבנתי שזה אני מול 11 מחבלים. זאת באמת משימת התאבדות". בדקות האלו היא נאבקת לשים חוסם עורקים לחברתה לינור. ברשת הקשר כבר מבינים שהשטח הסטרילי בעצם שורץ מחבלים, ויש בו שלוש לוחמות פצועות שחייבים לחלץ תחת אש.

"אני אומר שנית. חטפנו פה עוד פיצוץ, כמעט באותה נקודה"

צוותי החילוץ דוהרים אל זירת האירוע ומתוך הג'יפ המעוך המחלצים מוציאים את לינור החובשת, אבל האירוע לא נגמר. "האם היה לכם פיצוץ מטען, עבור?", נשמעת קריאה בקולות הקשר, "אני אומר בשנית, חטפנו פה עוד בפיצוץ, כמעט באותה נקודה".

"אני מבינה שאני בתוך קרב יריות", משחזרת סתיו. האירוע הזה קורה ממש ליד פתח הפיר שממנו הגיחו המחבלים. כוח של גששים שהגיע למקום, מנסה למנוע מהם להימלט חזרה לתוך המנהרה, אבל לא יודע שהפיר ממולכד. הגשש גאלב נאסר (אל נאסאסרה) נהרג במקום, שניים מחבריו נפצעו קשה.

חצי שעה אחרי הפיצוץ, ושלושתן כבר בצד הישראלי של הגדר. עוד מעט אמור לנחות מסוק הפינוי שיפנה את הלוחמות ששוכבות עכשיו אלונקה ליד אלונקה, לינור לצד המפקדת שלה נורית. השתיים מפונות, וסתיו שממתינה להצטרף לחברותיה, נשארת מאחור לבינתיים. "אני מבינה שהמסוק כבר באוויר. הייתי באטרף, הרגשה ששכחו אותי".

"אתה מבין שהייתה שם פשלה. טעות אחרי טעות"

נורית ולינור, שתי לוחמות שהתרגלו לשעוט קדימה, מתחילות עכשיו להבין שאת המסע הזה צריך לעשות צעד אחרי צעד. "לא תיארתי לעצמי כמה שתי רגליים זה חשוב", נורית אומרת ומחייכת, "אתה צריך לקום מהמיטה, ללמוד להתיישב מחדש".

"עם הזמן כשאתה מבין מה קרה, אתה מבין שהייתה שם פשלה. טעות אחרי טעות", מדגישה לינור. אצל סתיו התחושה הזאת מובהקת ביותר: "אני מאוד כועסת על הדרג הבכיר. הם כולם נתנו את האישור שאפשר להיכנס בלי שיירה לאזור".

עכשיו, שנה אחרי, כוח נורית מתאחד בפעם הראשונה, אחרי שהחליטו שהגיע הזמן לנסות לפרק מטענים. "בהתחלה הרגשתי מאוד אשמה על האירוע. משהו ניחם אותי בזה שנפצעתי יותר קשה מחיילות שלי", מודה נורית. "זאת סצנה שרצה לי בראש כל יום. להבין אם הייתי יכולה לעשות משהו אחרת ולהגיע אלייך".

"הייתי בטוחה שאת כועסת עליי בגלל זה, וזה אכל אותי", משתפת אותה סתיו בתחושת האשמה שהיא סוחבת איתה, "זה מאוד העצים לי את הטראומה. בסוף אני זאת שהייתי על ההגה".

אחרי המפגש, כל אחת מהן הולכת לדרכה, עם המשא שלה, והצלקות שלה - אלו שנראות לעין ואלה שלא. ובעיר אנשים יחיו וישכחו את המלחמה השקופה שעדיין מתנהלת. וסתיו ונורית ולינור ימשיכו בעוז בלתי נתפס את המלחמה שלהן - יום אחרי יום.