המשימה הבלתי אפשרית של אבינתן אור | פרויקט מיוחד של "עובדה"

מאז שאבינתן אור נחטף ממסיבת הנובה הוא הוחזק מתחת לאדמה בבידוד כמעט מוחלט. אף אחד מהחטופים הישראלים האחרים לא פגש אותו. הפחד הגדול שלו היה להיעלם ולהישכח, "להפוך להיות רון ארד".

הוא החליט לתכנן ולהוציא לפועל תוכנית בריחה מורכבת שהעבודה עליה נמשכה חודשים רבים וכדי לבצע אותה הוא נדרש לגייס את כל היכולות שרכש מאז היה ילד בהתנחלות שילה, שיצא בגיל 13 לעבוד בבניין; כלוחם בסיירת רימון; כסטודנט להנדסה באוניברסיטת בן-גוריון; כפריק של חישובים מתמטיים וכמהנדס בענקית הטכנולוגיה אנבידיה. אפילו כתלמיד ישיבה שהוריד את הכיפה לפני שנים.

בעזרת שלל הכישורים שאסף בדרך לתוך ארגז הכלים הפנימי שלו, הוא יצא למבצע יחיד עוצר נשימה במעמקי השבי, שכאילו נהגה במוחו של תסריטאי הוליוודי בעל דמיון מפותח. והוא עשה את זה בעזרת חוט מתכת, מכוש גנוב, כבל חשמלי שמצא במקרה ומנורת לד. זה הכול.

הוא חפר את דרכו החוצה בסבלנות שקשה לדמיין, מתוך תא הנמוך מדי לקומתו הגבוהה, עד שכבר הריח את החופש, וכמעט-כמעט נגע בו.

"אני בחרתי לא להיות אסיר בראש", הוא אומר, "אני לא מוכן לשבת ופשוט שיחליטו על הגורל שלי. לא משנה כמה מצמצמים לי את זכות הבחירה, עדיין בתוך המרחב הכי מצומצם שקיים, גם שם עדיין נשארת לי הזכות לבחור".

שקית, סכין גילוח ומדבקה

"בצבא תמיד אמרו לנו, אין דבר כזה מאה אחוז הגנה. תמיד תהיה איזושהי נקודת חולשה", הוא משחזר את מחשבותיו מתחת לאדמה. וכך הוא החל לחפש את נקודת התורפה אצל שוביו, ומבטו נפל על קיר של שקי חול בדופן האחורית של תאו. הוא הכניס ביניהם את ידו ונדהם. "אני כבר לא רואה כי חושך שם, אבל פתאום אני מרגיש כזה... משב רוח... זרימת אוויר. וזה משהו שלא קורה במנהרה".

בשיחות עם שוביו, הוא הצליח לגבות בערמומיות פרטים על המיקום שלו ברצועת עזה. כדי לחמוק ממצלמת המעקב הוא נעזר בשקית אשפה, הסתיר חלק מהתא, ואז הצליח לאלתר בצורה מבריקה כבל מאריך של 60 מטרים שאפשר לו לחפור את דרכו החוצה במשך חצי שנה.

הוא כבר הכין לעצמו תיק לבריחה - עם בגדים שמצא ושק שתכנן לכתוב עליו "חטוף". והוא גם כתב מכתבי פרידה, אחד לאבא ואחד לאימא, למקרה שלא ישרוד את המבצע. "כתבתי גם צוואה", הוא מספר ומגלה שראה הפגנות בטלוויזיה והיה לו ברור שהוריו לא ישתתפו בהן. וזה לא הפתיע אותו כלל.

"ידעתי שהם לא ב'עכשיו'", הוא אומר, "כשההורים שלי פגשו אותי הם אמרו לי: 'אנחנו מקווים שאתה לא כועס עלינו'. אמרתי להם: 'אני לא כועס עליכם, אני גאה בכם'. בן אדם צריך ללכת עם האמת שלו גם אם היא לא נעימה לו. ואם בגלל שהבן שלהם היה שם בתוך עזה, פתאום דעתם הייתה משתנה אז זו לא האמת שלהם".

אתה חושב שגם אתה, אילו היית במקומם, היית עושה אותו דבר?

"הלוואי שהיו לי את העוצמות האלה".

אתה חושב שאם היה לך ילד חטוף בעזה, היית מסוגל ללכת עם האמת שלך, גם במחיר איום לגביו?

"ההורים שלי נלחמו עליי כמו מטורפים. ותוך כדי שהם נלחמו עליי, הם נלחמו גם על דברים אחרים, וזה לא מבטל אחד את השני. המחלוקת פה הייתה סביב דיני נפשות. האם אתה רוצה להציל נפשות עכשיו או שאתה מציל חיים גם אחרי זה? לי היה ברור שאם אנחנו עושים עסקה עכשיו, אני אצא מפה. אבל עוד יומיים, שלושה, חודש, חודשיים, שנה, שנתיים, עשר שנים, מישהו אחר יישב פה במקומי".

יותר משנה אחרי שנחטף הוא הצליח סוף-סוף להבקיע את דרכו החוצה. לחופש. "פתאום אני רואה ילדה קטנה עם תיק הולכת, וכמה דקות אחריה אני רואה עגלון עובר עם עגלה וסוסה", הוא מספר. ודווקא אז - אחרי חודשים שבהם הקפיד לעבוד רק בלילות, כדי לחמוק משוביו, כשראה לראשונה שמיים, הוא התבלבל. כל נורות האזהרה נדלקו – אך הוא כאילו סירב לראות אותן.

אבינתן אור הבין שהוא חייב לחזור לתא, אבל לצערו איחר את המועד. הוא נתפס ועבר עינויים קשים מנשוא. הוא נשאר בשבי עוד שנה שלמה אחרי שנלכד, בתנאים איומים. רעב, מוכה, ואזוק לדלת בתא של שניים וחצי מטרים.

"זה גם הבית שלי"

כשאחד השובים בא לבשר לו שהמלחמה נגמרת עבורו, הוא הציע לו "תגיד שלום לאבא, שלום לאימא, תיפגש עם החברים, יומיים, שלושה, ארבעה, שבוע, וקח תיק, תארוז וסע לאירופה. אתה יודע למה? כי אנחנו נעשה שוב פעם 7 באוקטובר. כל עוד יש יהודי אחד בארץ ישראל, אנחנו נטבח בכם שוב ושוב".

"הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'אני לא אעזוב'", מספר אבינתן, "הוא אומר לי: 'למה?' ואני אומר לו: 'תראה את רצועת עזה, הכול פה חורבן, הכול פה מוות. כשתסתיים המלחמה וייפתחו המעברים, אתה תעזוב למצרים? הוא אמר לי: 'לא'. אמרתי: 'למה לא?' הוא ענה: 'כי זה הבית שלי'. אמרתי לו: 'מצוין, זה גם הבית שלי'".

זו לא הייתה השיחה היחידה של אבינתן עם שוביו על החיים במזרח התיכון. באחת ההזדמנויות הוא אמר להם: "תקשיבו, אם אתם הייתם נולדים במדינת ישראל, יש סיכוי טוב שהייתם משרתים בצה"ל. ואם אני הייתי נולד ברצועת עזה, יש סיכוי שהייתי בחמאס. אני רוצה לסייג את הדברים שלי: זה לפני שידעתי את כל הזוועות של 7 באוקטובר. וכשאני אומר 'הייתי חמאסניק', אני לא מתכוון שהייתי עושה פעולות טרור".

לאחד משוביו הוא אמר "עוד 100 שנים יהיו פה יהודים. עוד 100 שנים יהיו פה ערבים. מה נבחר לעשות ב-100 שנים האלה? האם אתה רוצה שהילד שלי יהרוג את הילד שלך והנכד שלך יהרוג את הנכד שלי? או שנשכיל למצוא פתרון כדי שכולנו נוכל לחיות פה? כי אנחנו נחיה פה, ככה או ככה נחיה פה ביחד".

"אנחנו ממשיכים הלאה, כל אחד בדרכו"

התיעוד היחיד שהופץ בישראל בתקופת השבי של אבינתן, הוא הסרטון שבו הוא נחטף עם בת זוגו אז, נועה ארגמני, שחולצה במבצע ארנון. אחרי שחזר מהשבי הם נפרדו.

"בסוף שנינו עברנו הרבה בשנתיים האלה, כל אחד השתנה בדרכו שלו, ודברים שאולי היו מתאימים פעם, היום הם כבר לא מתאימים. אז זה נגמר. וזה בסדר שזה נגמר. ואנחנו ממשיכים הלאה – כל אחד בדרך שלו".