בני גנץ חושף את הסוד המשפחתי: "ישבנו בלשכה וסיפרו לי שהאבחון הוא אלצהיימר" | "עובדה"

איכשהו בני גנץ עדיין רץ. אולי זה כוחו של הרגל, אולי זו נחישות אמיתית. אבל בינו לבינו בני גנץ בטח יודה שלא כך דמיין את קו האופק. זה נראה רחוק כשהוא עמוק מתחת לאחוז החסימה, אבל רק לפני שבע שנים בני גנץ היה התקווה הגדולה של המחנה שלו - ריחף מעל 35 מנדטים, נתפס כאלטרנטיבה היחידה לנתניהו.

הוא מתיישב מול ספי עובדיה לריאיון מסוג אחר כשהוא במצב צבירה נדיר לפוליטיקאי: מסכים סוף סוף לעשות חשבון נפש, וגם מרגיש מוכן לדבר על הסוד שליווה אותו כל השנים האלה, סוד שרחש אצלו בבית בעצם כמעט מהרגע שבו דרך כוכבו בפוליטיקה והתחיל לדעוך.

מול מצלמות "עובדה" הוא מספר לראשונה על מה שקרה להם - לו ולרויטל שלו - בתוך הבית באותן השנים ממש: "אני מאוד מתגעגע", הוא אומר. "זה משהו שאני לא יכול להשפיע עליו. זה משהו שאני צריך לדעת לחיות איתו. צריך להבין שהמחלה היא לא סוויץ' של און אנד אוף. היא דימר שלילי של היעלמות והתכנסות לתוך עצמך והתנתקות מהסביבה, ופתאום מגיע לילה".

"מבעד לווילון הזמן כבר לא זוכר איך זה יכול היה להיראות אחרת"

שלושים שנה הם חיו יחד, בבית בשכונת אנשי קבע בראש העין, והיא תמיד הייתה שם איתו. עד שהגיע הגילוי שרק עכשיו הוא מוכן לדבר עליו. "באופן טבעי, אנשים לא צריכים לחשוב בגיל 50 שיש להם אלצהיימר, זו לא מחשבה נורמלית".

איזה זיכרון, לדעתך, היא הכי פחדה לאבד?
"אני מניח, על הילדים. נועם התגייס שהיא כבר חולה, ניר סיים קורס קצינים שהיא הייתה כבר חולה, נגה התחתנה כשהיא כבר הייתה חולה. זה החמצה, הילדים".

"זו די פעם ראשונה שאני מדבר עליה", הוא מוסיף ואומר, "אני מנהל שני עולמות מקבילים לחלוטין, שונים לחלוטין, וזה כבר ה'עץ או פלי' שלי במילא. אני מתפקד בחוץ כמו שאני צריך לתפקד, ואני בבית כמו שאני בבית. הייתה לנו דילמה במשפחה אם אנחנו מספרים את הסיפור של רויטל והחלטנו שזה חשוב לספר את הסיפור הזה כי טוב שאנשים ידעו שזה קיים, טוב שאנשים ידעו שזה חלק מהחיים של חלק מהמשפחות".

יש אנשים שיביטו עלינו ויגידו, 'הוא הסכים עכשיו כי הוא רוצה גם להרוויח אולי איזשהו רווח פוליטי בעיתוי מאוד רגיש'
"לא משנה מתי הייתי עושה את זה, מישהו, היה לו מה להגיד על זה. הייתי גבוה (בסקרים), אז מישהו היה אומר, הוא עושה את זה בשביל להגביר את התוצאה שלו. הייתי נמוך, הוא עושה את זה בשביל להעלות את עצמו".

יש עצה שהיית מת לקבל ממנה דווקא ברגעים האלה, דווקא בעיתוי הזה?
"תראה, רויטל כבר הרבה מדי זמן חולה, ואני לפעמים, מבעד לווילון הזמן הזה, כבר לא זוכר כמעט איך זה יכול היה להיראות אחרת. אני צריך להעמיק במחשבה בשביל להבין איך אני חוזר הביתה, ואנחנו אוכלים משהו על הדלפק. ויש לך שותפה. זה זיכרון שלא נמחק, אבל אולי נשחק, נקרא לזה ככה, וזאת אהבת חיי".

כמה היא הייתה מעורבת בהחלטה שלך להיכנס לפוליטיקה?
"היא לא שמחה מזה כי תמיד הייתה איזושהי תקווה שנגיע למים השקטים ונעבור את הגלים האלה כבר. אתה יודע, כשהייתי רמטכ"ל, לא הייתה חופשה אחת באילת שסיימתי, אחת לא. זה חיים אחרים".

כשהם סוף סוף מחליטים לעשות את הצעד ולהיכנס לפוליטיקה זה קורה בבת אחת, בענק. ב-2019, חמוש ברשימה קרבית ונוצצת, בני גנץ מזנק בסקרים, מבסס את עצמו כמועמד לראשות הממשלה. אלא שיחד עם ההצלחה הגדולה מגיעים גם קולות אחרים. הוא מעולם לא ישב מול המצלמה ודיבר על מה שעבר עליהם באותה התקופה, שבה גלי השמועות כמעט והטביעו אותם.

היא לקחה את זה קשה?
"אני חושב שהיינו בסדר אחד עם השני בכל השיחות שקיימנו בתקופות של הדברים הקשים האלה. אני פשוט יכול להמליץ לאנשים שמשחררים קמפיינים כאלה, היזהרו בדבריכם. אחת, אתם משקרים. שתיים, גם אם אתם נשענים על איזו עובדה, חצי עובדה שיש לכם, אתם פוגעים באנשים שאתם לא יודעים מה משמעות הפגיעה שלכם בהם. אתם לא יודעים את המצב של הנפגע בכלל."

"זה סוף העולם של רויטל ושלי כפי שהכרנו אותו"

אתה זוכר מתי נדלקה לך הנורה האדומה הראשונה?
"רויטל התחילה לעשות את עבודת הדוקטורט, ובעבודת הדוקטורט שלה פתאום הרגשתי קצת חוסר ביטחון. שייכתי את זה לאיזשהו לחץ מהדבר החדש שהיא נכנסת אליו".

"יום אחד אני מקבל טלפון שהיא עשתה תאונה קלה בחניון בהרצליה", הוא משחזר. "היא ניסתה להגיע למדחן חניה כזה בכניסה לחניון והיא לא הצליחה, היא לא הכניסה את האוטו ל'פארקינג' והאוטו הידרדר טיפה, נתקע שם במשהו. ואז החלטתי שבמסגרת בדיקות שאני עושה באופן שגרתי וגם היא באופן שגרתי בתל השומר, אנחנו נעשה בדיקות נירולוגיות יותר עמוקות. ד"ר ברגמן והאחות הראשית של היחידה שם ביקשו לבוא אליי למשרד הביטחון, לדבר איתי. אני הבנתי שלא יהיו פה בשורות טובות, אבל ישבנו בלשכה והם סיפרו לי שהאבחון הוא אלצהיימר ושהוא בשלב יחסית מתקדם כבר".

"לשר יש מקלחת קטנה מאחורי החדר שלו. נכנסתי למקלחת, התפרקתי שם קצת, שטפתי את הפנים, חיכיתי שתיים-שלוש דקות. וזהו, מתחיל סרט חדש, פרק חדש. זה סוף העולם של רויטל ושלי כפי שהכרנו אותו. אם היינו מאבחנים את זה עוד יותר מוקדם, אז קודם כול, אולי היינו יכולים להאט את זה. אבל גילינו את כל הסיפור קצת יותר עמוק לתוך המחלה".

חשבת תוך כדי ההתמודדות הזו שאולי צריך להוריד את הרגל מהקריירה?
"אני לא חשבתי שזה יהיה נכון לעשות, לא בשבילה, לא בשבילי".

כשנתיים אחרי האבחנה ולאחר תקופה ארוכה של התמודדות, המשפחה מחליטה להמשיך את הטיפול מחוץ לבית. "הלילה שלפני היה נורא. תחשוב שאתה לוקח את אשתך, את אהובתך, ואתה יודע שזה הלילה האחרון שאתם ישנים ביחד. היא נוכחת נפקדת בחיינו כל הזמן. אישה נפלאה שכלואה בתוך גוף".

איך מקיימים פרידה כזאת?
"אין פרידה, זו לא פרידה. זה שינוי צורה. אתה יודע, אנחנו מצלמים את הכתבה הזאת כבר כמה ימים, והביקורים אצלה בימים האלה הם אחרים, כי יש לי הרבה דברים שעלו ועולים, ואני מסתכל עליה, יושב איתה, מדבר איתה, מלטף אותה. אני מודה שהביקור אצלה הפך קצת יותר רגשי, אני אקרא לזה ככה. יותר טעון".

"אני לא הסתרתי את זה כי אני מתבייש בזה", הוסיף גנץ. "אני סוג של הסתרתי את זה להגן על המשפחה שלי, להגן על הילדים שלי. טוב, הילדים צמחו והם נהדרים והמחלה נוכחת. אני מניח שאנשים רואים אותה הולכת ברחוב, לפעמים עם קושי, לפעמים פחות עם קושי. אז הגיע הזמן להסביר את זה".

בדרכו, גנץ עושה עתה חשבון נפש, וגם קו הסיום מבחינתו לא נראה באופק, לפחות בינתיים.

אני מניח שגם אתה מתלבט מה לעשות. אם אני אבקש ממך עכשיו תרחיש לא ורוד... שאתה לא עובר את אחוז החסימה.
"לא יקרה. אני אתמודד ולא יקרה ואני לא אתן שמישהו ישים את הפתק שלו ולא יצא מזה כלום מצד שני".

את זיכרונות המסע עם רויטל מעבד בני גנץ בימים אלו לספר שעתיד לצאת בקרוב. את הפרק הראשון ניתן לקרוא כאן. התרומות ממכירת הספר יועברו למחקר מחלת אלצהיימר ולסיוע למתמודדים ולמשפחותיהם.