ביום הראשון שלנו במסע להרי הקרפטים לרומניה הוא פרש החוצה בסערה, מתקשה לעצור את הדמעות. זה היה ממש בתחילתו של התרגיל הראשון אותו התבקשו הוא וחבריו לעשות, כדי לעבד את חוויות הלילה שלעולם לא ישכחו: הלילה בו נכנסו חדורי קרב אל שכונת סג'עייה בעזה - לילה שהסתיים באסון הנגמ"ש, מה שנחשב לאירוע הקשה ביותר במבצע צוק איתן. שמונה ימים שהינו איתם, הבמאי גלעד טוקטלי ואני, חווים כל רגע של העלאת זיכרון, של דמעות, של רגש, גם של הומור של חיילים משוחררים. בכולם זיהינו מיד את הכאב. איש-איש עם מידת הפגיעה שלו, איש-איש בקרב האישי הקשה שלו לנסות להתמודד. מעל כולם בלט בסבלו, בבלבול שלו ובאובדן האמון במערכת, איציק סעידיאן. באותה סצנה שבה ישב במרפסת הבקתה ברומניה, מצועף בדמעות, חיבק אותו מפקד המחלקה שלו מאז, אוהד רויזבלט, מנסה להכיל את הכאב של איציק, להזרים לו קצת כוח. לרגע היה נראה היה שאיציק מתמלא, ואז למחרת מתרוקן שוב.
השבוע הזה עם לוחמי גולני, המתועד בסרט "לנצח את סג'עייה" ששודר ב"עובדה" וישודר הלילה שוב בקשת 12 היה טעון בכל-כך הרבה רגש, כאב, ורגעים מלאי השראה, שספק אם טור זה יכול להכיל. אי אפשר לשכוח את העדות המצמררת של ניסן מושייב, הקשר ששרד את האסון, את רגשות האשמה של החובש בר זריהן על כך שלא הצליח להציל את חבריו, ואת העדות המצמררת האחרונה של חגי פנטה – שכל המסע התעקש בקנאות על שתיקה – ורק ביום האחרון השתחרר לפתע – ונתן לנהר הכאב לפרוץ בבת אחת ממנו. והיה את איציק סעידיאן – שלילה אחד דיבר ודיבר, ולא הפסיק לתאר את מה שעבר שם בלילה ההוא, ואת הגיהנום שהוא עובר מאז. שאלתי באותו הלילה את אחד ממנחי המסע אם איציק יוכל לצאת מזה. הוא ענה לי בכנות, שמצבו של איציק הכי מדאיג אותו. שהוא זקוק לעזרה דחופה, וספק אם מישהו יוכל להגיש לו אותה.
מדי פעם, לעיתים רחוקות מדי, התעדכנתי במצבו של איציק. יצא לי להכין יותר מדי סרטים על טראומה ושכול בשנים האחרונות, ולא פשוט לי לשמור על קשר עם כולם. הבנתי שהמצב קשה, ואז משתפר קצת, ושוב מתדרדר. אתמול בערב קיבלתי טלפון. חבר סיפר לי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו. מצבו קשה, אפילו קריטי. איציק סעידיאן הוא סמן קיצוני לתופעה רחבה, קשה, שלא מקבלת מספיק תשומת לב. מצבם של אלו שחזרו משם, בדרך כלל בריאים פיזית – אבל לא באמת חזרו. אלו שגם אם זה לא ניכר עליהם מיד, סובלים מדי יום. סובלים בשקט. אין להם יום זיכרון שיבטא את כאבם, יש להם לפעמים ימים אחרים, ארוכים ומשפילים במשרדי אגף השיקום. לאיציק סעידיאן זה כבר לא יעזור. אני מתפלל בשבילו שייצא מזה, אבל ברור שחייו כבר לא יהיו אותם חיים. אבל אולי הזעקה שהשמיע אתמול במשרדי אגף השיקום תהדהד סוף-סוף למעלה ותשמיע את קולם של חבריו הלוחמים.