"המאשימה מבקשת לחזור בה מכתב אישום זה". אשרף סלאיימה לא האמין שדווקא מילים סתמיות כל כך, טכניות ובירוקרטיות, יביאו לסיומן את שלוש השנים וחצי של הגיהינום הפרטי שלו. האמת, שגם אני לא האמנתי שככה זה יגמר. אשרף מחכה לרגע הזה מאז אותה שעת צהריים בדצמבר 2015, בה התנפלו עליו כוחות הבילוש והובילו אותו למתקן החקירה של השב"כ. הוא המשיך לחכות גם כשכבר סיפק לחוקרים את הודאת השווא השקרית שכל כך לחצו עליו לספק. הוא לא הפסיק להאמין שהרגע הזה יגיע גם בשנתיים הארוכות בבית המעצר. באחד הראיונות אמר לי: "אני יודע שזה לא מה שמגיע לי, ואני אלחם בזה עד הסוף". והוא צודק. שלוש וחצי השנים שהוא נלחם בתסבוכת המשפטית הקפקאית וההזויה שנכרך לתוכה. לא מגיע לו גם הזיכוי האפרורי הזה, שמסתכם בשורה כל כך סתמית וטכנית. מגיע לו, לאשרף, שהזיכוי שלו – שמקפל בתוכו כל כך הרבה כשלים ובעיות של מערכת המשפט ואכיפת החוק – ישמע. והאמת, שמגיע גם לנו.
פגשתי אותו לראשונה, יחד עם שחר אלתרמן, לפני שנה וחצי בביתו בואדי קדום שבמזרח ירושלים. הוא היה כלוא אז במאסר בית, אחרי שהשתחרר ממעצר של לא פחות משנתיים בבית כליאה ביטחוני. כעיתונאית, אני יודעת שהתגלגל אליי סיפור טוב כשאני יושבת מול בן אדם וממש מצטערת שאין איתי מצלמה שמתעדת כל רגע. זה היה מפגש כזה בדיוק. שחר ואני ישבנו מרותקים לסיפור ההזוי שאשרף גולל מולנו: איך עבר לגור באילת כי קיווה לבנות לעצמו עתיד טוב יותר מזה שידע שממתין לו במזרח ירושלים, איך הלך להתעניין בשכירות לטווח ארוך בחדר במלון בעיר ונחשד, על סמך השיחה התמימה עם פקיד הקבלה, כמי שתיכנן לבצע שם פיגוע. איך מצא את עצמו זמן קצר אחר כך במתקן החקירה של השב"כ, אזוק למיטה שלו, שבור ומרוסק מבחינה נפשית. איך נשבר וסיפק לחוקריו הודאת שווא שקרית רק כד להיחלץ מהחקירה. איך הבין שחליל נימרי, שנעצר לפניו על סמך טעות בזיהוי, הפך להיות באופן מופרך "השותף שלו" לתכנון הפיגוע. איך התאכזב פעם אחר פעם כשעמד בפני בית המשפט ולא הצליח לשכנע אף שופט באמת באמת להקשיב לו.
אבל זו לא רק השתלשלות העניינים העובדתית המופרכת שמרכיבה את הסיפור שלו שגרמה לנו לרצות לצאת מיד לדרך. זה גם אשרף עצמו והאומץ שבו הוא מספר את הסיפור שלו. אנחנו לא שומעים, כמעט אף פעם, מונולוגים כאלה מתוך חדר החקירה – בוודאי לא חדר החקירה של השב"כ – שמצליחים לפרק את המנגנון הנפשי שמוביל אדם לריסוק מוחלט. כשישבתי מולו הוא הצליח להכניס אותי אל תוך האימה, אל תוך הפחד המצמית מהשב"כ. אל תוך הריסוק המוחלט של הנפש כשהוא נכבל למיטה שלו למשך לילה שלם. "באותו הלילה הבנתי שהם לא מתייחסים אלי כאל בן אדם", הוא אמר לי. "וכשהם לא מתייחסים אליי כאל בן אדם, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים". אשרף הסכים לעמוד באומץ מול מערכת שכל כך קשה להתייצב מולה. הוא לא פחד לספר מה עבר עליו עמוק בתוך מרתפי החקירה של השב"כ והמשטרה. הוא פשוט לא היה מוכן לשתוק את מה שקרה לו.
בשנה שבה ליוויתי את אשרף ואת צוות עורכי הדין שלו מהסניגוריה הציבורית - עו"ד רות לוין רפפורט, עו"ד עלי אבו-לבן ועו"ד ליל פטישי, שנלחמו עבורו בבית המשפט – הלכה והתחדדה לי שאלה מרכזית אחת: איך קורה ששרשרת טעויות כזו נגררת במשך כמעט שלוש וחצי שנים? מה, באמת יכול להיות שמערכת שלמה – שב"כ, משטרה, פרקליטות – קורסת ונכשלת במשימה לזהות את התקלות, הבעיות, המחדלים והחורים שיש בתיק הזה? הרי גם אם בשב"כ טעו, במשטרה היו המון הזדמנויות לתקן, וגם אם במשטרה פספסו – הפרקליט בוודאי עובר על החומר לפרטי פרטים ויזהה את התקלות, לא? אז זהו, שלא. אם יש חטא מרכזי אחד בסיפור הזה הוא חוסר היכולת להיעצר ולומר "סליחה, טעינו", למרות שהיו כל-כך הרבה נקודות בדרך שאיפשרו לעצור את ההשתלשלות הזו הרבה הרבה לפני.
ובכל זאת, אם יש נקודה אופטימית בסיפור הזה, היא שהרגע הזה הגיע סוף סוף. התיקון הגיע אמנם מאוחר, מאוחר מדי, אבל הוא הגיע. אתמול בצהריים הפרקליטות החליטה להודות סוף סוף בטעות ולחזור בה מהאישום נגד אשרף. למהלכים משפטיים מהסוג הזה יש נטייה לטשטש את הדרמה, אבל זו דרמה גדולה: המשמעות היא שכתב אישום שבמערכת המשפטית התעקשו עליו במשך למעלה משלוש שנים, הוא פשוט לא נכון. שהפרקליטות מודה עכשיו שמה שטענו שקרה – פשוט לא קרה. זיכויים בכלל הם נדירים. זיכויים בתיקים ביטחוניים הם נדירים במיוחד. לאשרף זה קרה – הוא ניצח.
ההודאה הזו בטעות מגיעה מאוחר מדי, הרבה יותר מדי. אבל בסוף מישהו בפרקליטות היה מסוגל להרים את הראש מעל המבוכה והאגו ולהגיד באופן ברור: טעינו. בפרק פתיחת העונה של "עובדה" שעסק בפרשת תאיר ראדה, התייצב פרקליט המדינה שי ניצן מול המצלמה והבטיח שהמערכת שבראשה הוא עומד תדע, כשצריך, להודות בטעות. ששיקולי אגו של פרקליטים לא יחרצו חיים של בני אדם – ההחלטה לחזור מכתב האישום נגד אשרף מוכיחה שהוא התכוון לזה באמת.
כששומעים סיפור כמו זה מפתה לחשוב ש"ככה המערכת מתנהלת תמיד" או שיש עוד מאות כמו אשרף וחליל שיושבים בכלא על לא עוול בכפם. האמת היא, שאין לי שום דרך לדעת. אני נוטה להאמין שהסיפור של אשרף הוא מקרה קיצוני, שיש בו הצטברות מיוחדת של תקלות ובעיות. אבל הבעיות והכשלים האלה מופיעים במקרים רבים, פשוט באופן פחות מרוכז ודרמטי. עכשיו אפשר רק לקוות שגם בשב"כ ובמשטרה יבדקו איך זה קרה להם, ומה אפשר, אולי, ללמוד. כדי לעשות את זה הם יכולים לעיין שוב בפסק הדין המנומק והמפורט של הרכב בית המשפט המחוזי בבאר שבע שזיכה לפני למעלה משנה את חליל נמרי, "שותפו" של אשרף לתכנן הפיגוע. השופטים בוחנים שם לא רק את מה שאמרו חליל ואשרף בחקירה. הם מקדישים תשומת לב למה החוקרים שאלו, איך שאלו ומה בדיוק אמרו לנחקרים שלהם. הם מראים איך החוקרים רצו לשמוע את "האמת" כפי שהם תפסו אותו, ולא אפשרו לנחקרים שלהם לומר שום אמת אחרת. כך, הנחקרים הבינו שמטרת החקירה היא לא בירור האמת – אלא חילוץ הודאה שמתאימה ל"אמת" כפי שהחוקרים תופסים אותה. לא צריך להסביר עד כמה המצב הזה מסוכן למערכת שהחתירה לאמת היא אבן היסוד בה.
עכשיו, לפחות על הנייר, אשרף יכול לחזור לחיים: הוא זוכה מכל חשד נגדו והוא שוב אדם חופשי. אבל עכשיו מתחיל מבחינתו גם אתגר מסוג אחר. בפגישות בנינו, במהלך המלחמה שלו על חפותו, הוא אמר לי לא פעם: "התחושה היא שכולם הולכים קדימה והחיים שלי לא רק נעצרו, הם הולכים אחורה. הסיפור הזה ירדוף אותי תמיד". אני יודעת שהוא צודק. את ההוכחה למשפט הזה שלו קיבלנו במהלך הצילומים איתו באילת. נסענו איתו יחד למקום שהיה מבחינתו בית, והבטחה לחיים חדשים, והפך למקום שבו החיים שלו קרסו. ראינו איך מגיבים אליו אנשים שפעם עבדו איתו ואהבו אותו: "אין סיכוי שהשב"כ טועה, השב"כ לא יאשימו סתם", הם אמרו לו. ראיתי את אשרף עומד מול האנשים האלה ומנסה להסביר להם. ראיתי אותם נאטמים ולא מוכנים לשמוע.
לפעמים המצלמה שלנו היא הזדמנות לתיקון. תיקון לא רק במובן של הזדמנות לספר לעולם סיפור חשוב, להאיר נקודות חשוכות. זו גם הזדמנות למרואיין לאיזה תיקון קטן בינו לבין עצמו. במהלך הכתבה אשרף אמר שכל הזמן ידע מה האמת שלו, אבל שהוא "לא היה יכול לעמוד" מול חוקרי השב"כ. ראיתי אותו גם לא מצליח להגיד את האמת שלו – באומץ, בדיוק כמו שאמר לי – לאנשים שפגש באילת. אני שמחה שהמצלמה שלנו הייתה גם הזדמנות בשבילו לספר את הסיפור שלו בדיוק כפי שהוא. לקבל את הזמן שלו בעולם לספר את הדברים כמו שהוא חווה והרגיש אותם. להגיד כמה זה קשה ומאכזב לרצות כל כך לבנות פה, בישראל, חיים, ולהפוך בין לילה, באופן כל כך סתמי, למחבל. בבית המשפט הקשיבו לאשרף. עכשיו, זה כבר התפקיד שלנו לתקן.
מהפרקליטות נמסר בתגובה: החקירה נפתחה בעקבות חשש שהתעורר שעומד להתבצע פיגוע משמעותי בבית מלון באילת בתקופה של גל פיגועים שפקדו את ישראל. במסגרת החקירה, חליל ואשרף הודו כי תכננו לבצע פיגוע, ואשרף אף לקח צעד קדימה ואסף מידע על המלון. חומר החקירה הגלוי והחסוי, שמטעמי בטחון המדינה לא ניתן היה להציג בפני בית המשפט, אך היווה אינדיקציה משמעותית נוספת בדבר מעורבותם של השניים באירוע, נבחן ביסודיות. על אף מספר ליקויים במהלך החקירה, אשר נבעו בחלקם מהצורך לסכל את הפיגוע באופן מיידי, סברה הפרקליטות כי מתקיים המבחן של סיכוי סביר להרשעה לצורך העמדה לדין.
בסופו של יום, בית המשפט זיכה את חליל. בעקבות הזיכוי ולאחר בחינה מחודשת של חומר הראיות בתיק של אשרף, הגיעה הפרקליטות למסקנה כי קיים קושי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר ולכן הודיעה לבית המשפט על חזרה מכתב האישום בעניינו. ההחלטה התקבלה בדרגים הגבוהים בפרקליטות. בעקבות הזיכוי, החל תהליך הסקת מסקנות והפקת לקחים.