עד לפני שנתיים לא ידעתי הרבה על האישה הזו, שנושקת לשנתה ה-90 ושלושים שנה מפרידות בינינו. ידעתי שקוראים לה מרסל ושההיסטוריה המקומית רשמה אותה כמעט כהערת שוליים במלחמה גדולה ממנה, זו שכונתה "עסק הביש". אבל אז, חברה טובה משותפת, טל שמה, הכירה בינינו, ועלילה שלמה – מרתקת אבל גם כואבת מאוד, נפרשה בפניי במלוא עוצמה.

מרסל ניניו הייתה בת 24 כשנתפסה במצרים, אחרי שפעלה עם עוד תשעה צעירים יהודים במסגרת רשת ריגול למען מדינת ישראל. היא נידונה ל-15 שנה וריצתה את כולן בבדידות גדולה, כמעט בלי ביקורים של בני משפחה או חברים, ובלי התמיכה של מדינת ישראל; אותה מדינה שהפנתה לה עורף אחרי ששלחה אותה בלי היסוס אל החזית. לאיש מהיושבים בירושלים לא היה דחוף להכניס אותה לעסקת שבויים ולחלץ אותה מהכלא המצרי.

השנה הייתה 1954. על ציר הזמן שלי, השנה הזו מסומנת במינוס שבע. הגחתי לאוויר העולם כשמרסל כבר ריצתה שבע שנים תמימות, קצת פחות ממחצית מהזמן שנותר לה לרצות. נולדתי בשם תמר גלעד, נישאתי לרון ארד , ובגיל 25 נולדתי מחדש כתמי ארד, אשתו של הנווט השבוי. ואולי הפרט הזה בעברי תרם גם הוא את חלקו לחיבור החזק שלי עם האישה האמיצה הזו, שהתקשתה כל כך לבטוח שוב באנשים, ובטח שלא להיחשף פומבית. אבל אני רציתי שלא רק בני הדור שלה יכירו אותה ושלא רק יודעי סוד יכירו בה. נכון, כמוה גם אני גדלתי בעולם הישן, שבו נחשפים רק במקלחת ולא מול מצלמה, אבל כאן היה משהו אחר. הרגשתי שהסיפור הזה גדול יותר משתינו: זה סיפור על מדינה ששולחת צעירים להקריב את חייהם, לפעמים בקלות דעת, לפעמים בגבהות לב; מדינה שמשתעבדת לא אחת לאתוס ההקרבה; מדינה שנכלמת בשבוייה ומקדשת את מתיה.

אבל בלי כעס. בינתיים. כי קודם כל רקמנו כאן, מרסל ואני, סיפור פרטי. שתי סבתות, כל אחת עם המטענים שלה, שיושבות יחד ומשחילות חרוזים על אותה שרשרת זיכרון ישראלית. אז שלושים שנה מפרידות בינינו - פער גילאים של אמא ובת. אבל פתאום, בכמה רגעים שהצלחנו ללכוד בסרט, תודות לשותף שלי לעשייה בן שני, הפער הזה נסגר, ולתוכו נכנסו כל החומרים שמהם עשויה ידידות אמת: אמון, שיתוף ובעיקר אהבה גדולה.

סרטם של תמי ארד ובן שני ישודר הערב ב"עובדה", 21:15, ערוץ 12