כבר חמש שנים היא עם המזוודה הקטנה, מרים חמזה. לא זזה בלעדיה. שולפת משם בזו אחר זו תמונה של הבת אושרית, צילום של החבל שאתו הרוצח חנק אותה למוות ואז שזר אותו בשערה, מסמך יבש ממשטרת הנובר, מכתב ששלחה לראש הממשלה ומעולם לא נענה. זה עכשיו כל עולמה. "הדם של הבת שלי זועק מהאדמה", אמרה לי כשנפגשנו לראשונה, בתחילת התחקיר לסרט שהכנתי עם רוני קובן ל"עובדה". "לא אנוח עד שאתפוס את הרוצח של הבת שלי. לא אפסיק עד שהוא יישב בכלא".
בגיל 26 אושרית כבר הייתה בשנה האחרונה ללימודי הרפואה באוניברסיטת גטינגן, וכבר החלה לתכנן כיצד תתמחה בבית חולים בצפון הארץ, סמוך לבית המשפחה. אלא שאז, כמה ימים לפני שהייתה אמורה לחזור לחופשת החורף בישראל, הטלפון שלה דמם במפתיע. הדממה הזו הביאה את אביה של אושרית לבקש מחברה להיכנס עם אב הבית לחדרה שבמעונות, שם התגלתה גופת הבת, כמו ישנה במיטתה.
מהרגע הראשון היה ידוע מי הרוצח. פרחאן אלבכארי, סטודנט מבריק מחוג חבריה של אושרית, סורי במוצאו, שחיזר אחריה באובססיביות ולא יכול היה להשלים עם הדחייה. אלבכארי נמלט מגרמניה מיד אחרי הרצח, עם 5000 יורו שנתנה לו משפחתו מבעוד מועד, וטס ישר לטורקיה. משם התכתב בשם בדוי עם משפחתה של אושרית, בניסיון לברר את זהותה ודתה האמיתית. דבר אחד הפריע לו, לרוצח: אושרית הזדהתה בכל מקום כיהודייה מישראל, ואילו בעיתוני גרמניה נכתב שהנרצחת היא מוסלמית.
>>הרגעים שכתבי "עובדה" לא ישכחו לעולם
יהודייה? מוסלמית? בואו נדבר רגע על דת וגזע, כי אושרית היתה שניהם. אמא, מרים, היא יהודייה. אביה, מוחמד, הוא מוסלמי. שניהם התמודדו עם הדעות הקדומות של שני העמים במשך 30 שנה, אבל לא נתנו לזה לעצור בעדם. בתקופות הכי מתוחות כאן הם בנו כאן משפחה לתפארת, גידלו חמישה ילדים, והפוליטיקה לא נכנסה הביתה. עם המוות של אושרית כל זה התרסק. אבל התנגש באבל, כעס בכעס, רגש אשם ברגש אשם.
אבל אם יש משהו שמאחד את השניים האלה עד היום, למרות כל המשברים, זה הרצון לצדק. צדק לאושרית. הרצון לראות את הרוצח בא על עונשו. וכשהשניים האלה נתקלים בחומות האדישות והאטימות – נראה שאין מאוחדים מהם בזעם ובנחישות.
בחודשים האחרונים ליווינו אותם לגרמניה. חזרנו איתם לראשונה לזירת הרצח, נפגשנו עם חברותיה המעטות של אושרית שהסכימו לספר קצת על החודשים האחרונים של בתם באוניברסיטה, ושמענו את הטלפון נטרק פעם אחר פעם כשהחברים של פרחאן אלבכארי הבינו מי על הקו. הגענו איתם עד סף ביתה של משפחת אלבכארי וגורשנו איתם בצעקות. שמענו את השוטרים המנומסים של גרמניה מסבירים שכרגע אין מה לעשות, ואת המושל מבטיח שידבר עם האינטרפול ואז נראה.
חמש שנים של חידלון וגרירת רגליים עשו את שלהן. בהתחלה הטורקים סירבו להסגיר את אלבכארי, שהתחבא ככל הנראה בעיר אדאנה הדרומית, על גבול סוריה. משם הוא שלח את המיילים האובססיביים, האכזריים כל כך, תחת שם בדוי למשפחתה של אושרית בישראל. בחודשים האחרונים שמחו הטורקים לבשר לשלטונות גרמניה, שביקשו באדיבות את הסגרתו, שעקבותיו של הרוצח נעלמו לחלוטין והוא נבלע במעמקי סוריה הקרועה.
כל הזמן הזה שחקנית אחת חשובה נעלמה מהתמונה. מדינת ישראל. כאן אפילו לא טורחים להעמיד פנים. הדלתות ממשיכות להיטרק בפני מרים ומוחמד בזו אחר זו. משרד החוץ, משטרת ישראל, משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון. הרוב לא טורחים אפילו להשיב, ואם כן, התשובות לקוניות, רשמיות, חסרות חמלה וחסרות תקווה.
השאלה אם עכשיו, אחרי מחדל של חמש שנים, מדינת ישראל תפסיק לדקלם בפני מרים ומוחמד ש"הרשויות בגרמניה פועלות ברצינות הראויה למצות את הליך חקירתו של החשוד ברצח...", ותירתם לפעול באמת להסגרתו ולהבאתו לדין. הגיע הזמן שהוריה של אושרית ימצאו קצת שקט. הגיע הזמן שירגישו, לראשונה, שגם היא אזרחית ישראלית.
"עובדה": שני אחרי החדשות, ערוץ 2, קשת