רפי בנודיז וצ'ארלי בוגנים הם שני חברים ותיקים. שירתו ביחד כחבלנים במשטרת ישראל וכשהחליטו שסיכנו מספיק פעמים את חייהם, עברו למחלקת זיהוי פלילי (המז"פ).
לכל אחד מהם יש בבית ערימה של תעודות הוקרה על נטרול מטענים ופענוח פשעים. לפני שלושה שבועות בנודיז וצ'ארלי מצאו עצמם מאושפזים באותו חדר, במחלקה הפסיכיאטרית בתל-השומר.
בנודיז הגיע לשם אחרי שפלט באוזני הפסיכולוגית שהוא מסתובב עם חבל תלייה בתיקו. הוא לא יכול לשאת יותר את הסיוט שרודף אותו בשבע השנים האחרונות: חמישה ראשים של מחבלים מתאבדים, ראשים שנאלץ לאחוז בידיו בזירות הפיגועים, צפים שוב ושוב מול עיניו ומדברים אליו.
הסיוט שרודף את חברו צ'ארלי שונה: ריח המכון לרפואה משפטית לא עוזב אותו. צ'ארלי כבר ניסה הכל, מבשמים באלפי שקלים ועד ממחטות ספוגות ברכז גויאבה, עד שהבין ששום דבר לא יצלח "כי הריח בתוך הראש".
במחלקה הפסיכיאטרית הם לא דיברו זה עם זה על הנסיבות שהביאו אותם לשם, לא היה שום צורך. הרקע כבר היה ברור לשניהם, אחרי כשבוע באשפוז, שם נתקלו בעוד חבר ותיק מהמז"פ – ג'.
ברגעים הראשונים בנודיז וצ'ארלי חשבו שג' הגיע לבקר אותם, ואז התברר שג' איתם באותה סירת רפאים של נפגעי המחלקה. הוא האחרון שקרס - התשיעי מתוך שלושה-עשר טכנאי מז"פ, ששירתו יחד באותה יחידה של מרחב שפלה במשטרה.
אני מראיין אנשים כבר עשרים שנה. פגשתי לא פעם אנשים במצבים קשים, הורים שכולים וחולים סופניים אך מעולם לא יצאתי מזועזע כמו שיצאתי מבתיהם של המז"פניקים לשעבר.
יחד עם עיתונאית "עובדה", רוני זינגר, עברתי בין אנשים מרוסקים, מאצ'ואים לשעבר שרועדים היום כעלים נידפים, אבל במודעות מלאה החליטו להיחשף עד הסוף. שום פרט מחריד מהעבר לא חסכו מאיתנו, שום פרט מביך מהחיים שלהם היום, אם אפשר לקרוא לזה חיים, הם לא הסתירו.
את האנשים האלה כולנו ראינו אינספור פעמים בטלוויזיה, מתהלכים בתוך שלד אוטובוס מפוייח או בתוך רחוב כאוטי שלאחר פיצוץ, לבושים בסרבלים לבנים ונראים כסמל המקצוענות וקור הרוח.
הם באמת היו מקצוענים, ובאמת היו קרי רוח באותן זירות אירוע. אחר כך הם היו חוזרים הביתה ושותקים שעות, או מתפרצים על איזו שטות. הם לא יכלו לשתף את נשותיהם בזוועות שראו.
למחרת, במשטרה, אף מפקד לא העלה על דעתו לשאול אותם איך הם מרגישים. קשה לתפוס איך במדינה שצברה ניסיון עצום ומומחיות עולמית במחלה הזאת שנקראת פוסט-טראומה (מה שפעם קראו לו הלם קרב) אף אחד לא חשב שאולי השוטרים ההם בסרבלים הלבנים צריכים להיפגש עם פסיכולוג.
אז הם המשיכו כרגיל. ובין פיגוע לפיגוע הם גם קפצו לבחון גופה של מתאבד, וקורבן שריפה, ותינוקת שמתה בעריסה. ויום אחד הם התחילו לקרוס. כשהראשון אמר שהוא לא מסוגל לצאת לזירה אז קצין בכיר אמר שיש פה מקרה של מורך לב. אחרי השני או השלישי, שאיבד את הכרתו באמצע פעילות מבצעית, המשטרה כבר תפסה שיש כאן בעיה אמיתית, ואז היא פעלה מהר - פשוט זרקה אותם החוצה.
גם אז לא נמצא המפקד שהעלה על דעתו לעשות מאמץ קטן, ואולי למצוא לבנודיז או לצ'ארלי או לאחד האחרים תפקיד אחר במשטרה, שלא ירגישו כמו אפסים מיותרים. כי זה מה שהם מרגישים עד היום. ומאז שנזרקו מהמשטרה המחלה לא נסוגה. רק מידרדרת. והם מתביישים מול ילדיהם, והם מרגישים שהם נטל על נשותיהם, ויש בהם כמה שמבקשים את נפשם למות.
האירוניה היא שהם עדיין, ביסודם, שוטרים. הם לא יכולים להיפטר מהזהות הזאת כמו שצ'ארלי לא יכול להיפטר מהריח של המכון באבו-כביר. בגידת המשטרה מייסרת אותם כמעט כמו הטראומה שהביאה למצבם. "יש היום קצינים בכירים שהיו חניכים שלי בחבלה", אומר רפי בנודיז, "מאז שנפלתי אף אחד מהמשטרה לא ביקר אותי. עזוב ביקור, תרים טלפון. שנים עברו ואף אחד לא שואל: איפה בנודיז"?
משטרת ישראל מסרה בתגובה לכתבה:
"בשנות האינתיפאדה שימשה המשטרה כמגן אנושי לאזרחיה. בשנים אלו אותרו בקרב אנשי הקו הקדמי של המשטרה, ביניהם שוטרי המחלקה לזיהוי הפלילי, תגובות שונות לאירועים שאליהם נחשפו. לשוטרים אלה הוצע טיפול רפואי ונפשי; אלה שנענו זכו לסיוע ולליווי הדוק של המשטרה ושל משרד הביטחון - חלקם אף נמצאים בקשר עם גורמי בריאות הנפש עד היום - לאחר פרישתם. מערך העזרה הנפשית שהוקם במשטרת ישראל ממשיך לתת מענה ייחודי לטכנאי הזיהוי הפלילי במשטרה לרבות ליווי פסיכולוגי".
עוד בעובדה: שלומי לחיאני פותח הכל | הראיון המלא עם יאיר לפיד | שבויה