בכל כתבה יש את הרגע הזה. תמונה שבזמן הצילומים נראית לך הכי מדויקת, שיקוף מושלם של הסיפור בפריים חד פעמי אחד, רגע אחד של אמת.
בסיפור של משפחת מועלם היו המון רגעים כאלה ובאופן מוזר רובם נשארו רוב הזמן על רצפת חדר העריכה. הנה ליהי בת השבע, ילדה בתרדמת, שוכבת בעגלה שלה בשמש בזמן ששאר בני משפחתה תולים בלונים לקראת יום הולדת 10 של אחותה ליאב שיחול הערב. בתמונה אחרת ליהי שוכבת במיטתה, ליאב ניגשת אליה, מפקחת על רמת החמצן בדמה, מסדרת את ראשה ונותנת לה נשיקה ארוכה על המצח. והנה עוד רגע: שיא המסיבה, 30 תלמידי כיתה ד3 רוקדים כמו משוגעים ורק אמא ליאת עומדת מאחוריהם, מחזיקה את העגלה של ליהי, מתבוננת בילדתה השנייה, הכל כך מאושרת, לא צוחקת ולא בוכה, קפואה במקומה.
אז למה התמונות האלה נשארו בחוץ כמעט עד סוף העריכה?
כי פחדנו שהן מוגזמות, קשות לצפייה, איך אפשר להכיל כל כך הרבה צער, כל כך הרבה שמחה וכל כך הרבה חרדה בעת ובעונה אחת. רק ביום סגירת הכתבה הבנו שזה בעצם הסיפור שלנו - סיפור על משפחה שמתחה את המושג 'אהבה' לקצוות בלתי אפשריים ובכל זאת הצליחה לא לקרוע את עצמה לגזרים. כי אחרי שתצפו בבני משפחת מועלם מתעקשים לשבת בערב שישי ליד שולחן הקידוש ביחד עם ילדתם הקטנה ליהי ששקעה לפני שנתיים בתרדמת ומאז לא התעוררה, לא תוכלו שלא לחשוב על ההורים והאחים והילדים שלכם, על החמלה והפחד שמעוררת בכולנו החיה המוזרה הזאת שקוראים לה 'משפחה' ועל כמה רחוק כל אחד מאיתנו מוכן ללכת כדי לשמור עליה בחיים.
לבני משפחת מועלם לא היה רגע אחד להתלבט, כל התסריטים שהוצגו להם היו פסימיים, ככה זה מאז שליהי חטפה שטף דם נדיר במוח, ועוד אחד, ומאז לא קמה. ובכל זאת ברגע השחור ההוא כשהרופאים סיימו לקרוא להם את כל הבשורות הרעות והמשיכו הלאה, נולדה במסדרון של בית חולים אחד משפחה חדשה.
אבא צדוק שעד אותו יום לא היה מוכן להחליף לבנות שלו אפילו טיטול, עזב את העבודה והתמסר לטיפול בליהי. אמא ליאת הפכה את הבית לבית חולים קטן וגם קבעה חוק: ליד המיטה של ליהי לא בוכים, גם כשהכל מסתבך לא אומרים 'קשה לי', פשוט אומרים 'לא קל'. במקום להעביר את ילדתם הקטנה למוסד סיעודי המועלמים קבלו החלטה נדירה, בלתי נתפסת, והחזירו אותה הביתה. מדברים איתה, משחקים איתה, משתפים אותה בחגיגות ובמריבות, עד שהילדה תתעורר.
והרגע ההוא שבו ליהי חזרה הביתה, מגדיר עד היום את מי שכל אחת משלוש האחיות מועלם הפכה להיות. ליהי הקטנה נהייתה למרכז הבית, ליאב שגדולה ממנה בשנה מקדישה את עצמה לטיפול בה ולישי האחות הגדולה מנסה, למרות מה שקרה, להמשיך לחיות את חייה.
את הכתבה הזו צילמנו במשך שעות על גבי שעות, בבית אחד ביבנה. בדרך חזרה לתל אביב חשבתי לעצמי שזאת אולי הפעם הראשונה שבה צילמתי סיפור שלם, על 24 דקותיו, בחלל אחד, כמעט בלי לצאת החוצה. כנראה ששום דרמה לא יכולה להתעלות מעל הדרמה שמתרחשת בבית אחד, בין ארבעה קירות, בתוך משפחה.
כשהגעתי לבית שלי עדיין רדפה אותי התמונה של ליאב בת ה 10 מטפלת באחותה במיומנות של אחות סיעודית. כמה דקות אחר כך היא כבר רצה לקבל את החברים מהכיתה, התגלגלה מצחוק מול השטויות של הדי ג'יי ובסוף גם נשפה על 11 נרות רק אחריי שווידאה שאמא הורידה את ליהי למטה, כדי שתעבור את הרגע החשוב הזה ביחד איתה. 'מה תהיה המשאלה שלך הלילה?', שאלתי אותה כמה דקות לפני שהתחילה המסיבה, 'שליהי תתעורר', ענתה לי ורצה לנפח ת'בלון האחרון. הנה סיפור על ילדה אחת בת 10 שלימדה אותנו שיעור באהבה.
צפו בכתבה המלאה על משפחת מועלם מתוך התכנית