תקווה על גדות הנחל: הצעירה שעזבה את המרכז והפריחה מחדש את קריית שמונה

כשחן ויצמן הודיעה שהחליטה לעזוב את הדירה שגרה בה בלוד ולעבור לגור בקריית שמונה, המשפחה והחברים שלה התקשו להאמין. הימים היו ימי אביב 2025, כשהפינוי בצפון הארץ בדיוק הסתיים ותושבי האזור נקראו לשוב לבתיהם, אבל המציאות הביטחונית המאיימת באזור גרמה לרבים מהם להתלבט אם ומתי לשוב הביתה. אבל הקריאה הפנימית של ויצמן הייתה ברורה וחזקה.

עד המעבר, ויצמן (31), בעלת תואר שני בביולוגיה, שילבה חיי קהילה פעילים עם עולם המחקר והמדע. היא עבדה במעבדת הפתולוגיה המולקולרית בבית החולים איכילוב, ובמקביל ניהלה כפר סטודנטים וקהילות בוגרים מטעם תנועת "בני עקיבא" בלוד. מתוך תחושת שליחות ותשוקה עמוקה לעשייה משמעותית, היא החליטה לעזוב את הנוחות של המרכז ולהעתיק את חייה לצפון, דווקא בתקופה המורכבת ביותר.

"תמיד חלמתי לגור בצפון. אחרי הרבה שנים במרכז הרגשתי שזאת הזדמנות לעשות שינוי, להשפיע, לקחת אחריות ולבחור במשהו אחר", היא מספרת, "זה עניין של אחריות אישית, ואם יש לך את ההזדמנות ואת היכולת, אז למה לא? בדיוק סיימתי את התזה שלי, וחשבתי – אם לא עכשיו, אז מתי?".

השנה נבחרה ויצמן לאחת מגיבורי השנה של מפעל הפיס וקשת 12. פרויקט שמבקש להוקיר השנה את תושבי הצפון שפעלו למען האזור בתקופת המלחמה המורכבת. שמונה גיבורים נבחרו כאות הוקרה לעשייה שהשפיעה על חייהם של אחרים וסייעה לחזק את החקלאות, החינוך, התרבות, התעסוקה והכלכלה המקומית גם ברגעים הקשים ביותר. מפעל הפיס, שרואה שליחות עליונה בחיזוק חוסנם של יישובי הצפון וטיפוח מנהיגות מקומית צעירה, גאה לעמוד מאחורי הגיבורים הללו וללוות את פריחתה המחודשת של קריית שמונה.

"הרגשתי שזאת ממש עבודת קודש"

מיד אחרי השבעה באוקטובר היה קושי רב בזיהוי החללים, והמחלקה לפתולוגיה מולקולרית שבה עבדה לקחה על עצמה לסייע במאמצי הזיהוי. "כשהגענו לעבודה מיד אחרי שבעה באוקטובר, כולם ניסו להבין איפה צריך אותנו", היא מספרת, "הרגשתי חסרת אונים. את רואה את כל מה שקרה ושואלת מה את יכולה לעשות. זה ישר הכניס אותי למקום של עשייה. עבדנו ימים שלמים מהבוקר עד הערב, וזה היה סיפוק מטורף. אני דתייה, והרגשתי שזה ממש עבודת קודש".

אותו חיפוש אחר מקום שבו תוכל לתרום מעצמה הכי הרבה היה זה שהוביל אותה גם לצפון. היא החליטה לקבוע את ביתה בקריית שמונה מתוך אמונה יוצאת דופן בעתיד העיר, ובצורך להחזיר אליה את השגרה. "לא ראיתי בזה משהו גדול, אלא החלטה קטנה שיכולה להניע אחריה עוד הרבה דברים טובים. אם עכשיו הקריאה היא לעבור לצפון, אז נעבור לצפון", היא מספרת. ויצמן יצרה קשר עם מנהל כפרי הסטודנטים, וכששיתפה אותו בתכנית, הוא שלף את ההצעה שהכריעה את הכף: להקים מחדש את כפר הסטודנטים בקריית שמונה. משם, הדרך שלה צפונה כבר הייתה קצרה.

"גיליתי את קריית שמונה – והוקסמתי"

ויצמן עברה לגור בקריית שמונה בדירה ללא ממ"ד. גם כשברקע ירי החיזבאללה לא נפסק, וזמני ההתרעה רק התקצרו, היא שמרה על קור רוח: "אחרי שנתיים פינוי, לא ציפיתי שיהיה עוד סבב לחימה, חשבתי שיהיה שקט לכמה שנים טובות", היא מספרת, "היה מפחיד לצאת, כי אי אפשר לדעת מתי תגיע עוד אזעקה, אבל אני לא נותנת לדברים כאלה להכתיב לי את המסלול, וגם מוצאים שיטות שעוזרות, למשל להשתמש בהתראות של הקיבוצים שליד כדי לקבל עוד כמה שניות", היא מחייכת.

באותם ימים התרבו מיום ליום הסיפורים הקשים על העיר שננטשה והפכה לעיר הרפאים, עם בתי עסק סגורים ורחובות ריקים מאדם, אבל ויצמן התעקשה לראות דווקא את הקסם מבעד לכל אלו: "ציפיתי לגרוע מכל, ובסוף זה ממש לא היה ככה", היא אומרת, "לא הכרתי את העיר לפני המלחמה, אז גיליתי אותה כמו שהיא הייתה אז, ופשוט הוקסמתי. גיליתי את הצפון, את הנחל בלב העיר, את הפסטורליות, את האנשים המדהימים".

"הרגשתי שהחזון הופך למציאות"

כפר הסטודנטים החדש החליף את הכפר שהתנהל בעיר לפניו והתפרק במלחמה. ויצמן נקראה להקים אותו מאפס, ומסע גיוס הסטודנטים היה משימה לא פשוטה בימים של חוסר וודאות ואתגרים ביטחוניים. "זה היה אתגר. כולם שאלו מה המצב עכשיו בעיר, מה תהיה העשייה של כפר הסטודנטים, הרבה שאלות שלא הייתה לי עליהן תשובה", מספרת חן, "הייתי חדשה בדיוק כמוהם, ותוכנית הפעולה לא הייתה ממש ברורה מהתחלה, אבל היה לי חזון".

אחרי לא מעט מאמצי גיוס, פרסום והפצה, התגבשה בסופו של דבר קבוצה של 25 צעירים – חלקם סטודנטים בתל חי ובמוסדות נוספים, ואחרים צעירים שאינם סטודנטים שהחליטו להצטרף לקהילה. "המפגש הראשון היה ממש מרגש", מספרת חן, "הרגשתי שהחזון הופך למציאות. את כל הזמן מחזיקה את האופטימיות והחזון מצד אחד, אבל מצד שני יש גם את הפסימיות ואת האפשרות שזה לא יצליח, אבל את ממשיכה. בסוף, עם הרבה נחישות וציונות, והסתכלות על המטרה הגדולה יותר, זה הצליח".

"להביא כוח חיובי לעיר"

החזון שעליו מדברת ויצמן נשען על מעורבות עמוקה. בדיוק כפי שהיה בכפרים הקהילתיים שהובילה בלוד, הסטודנטים לא הגיעו למתחם סגור, אלא לדירות שותפים במרכז העיר, באותם בניינים שבהם מתגוררים התושבים שהפכו לשכנים שלהם ברובע ג' בעיר, והתחייבו לפעילות קהילתית.

"החזון שלי היה שהסטודנטים ישתלבו בכל צורך שיהיה פה בעיר", מסבירה ויצמן, "אני רואה את כפר הסטודנטים כאיזשהו כוח חיובי וטוב להניע תהליכים, להשתלב במרחב החברתי ביחד עם התושבים. המטרה היא לא רק לפעול למען התושבים, אלא לפעול ביחד איתם. עברנו לגור כאן, עכשיו אנחנו תושבי קריית שמונה, וכשאתה תושב ואכפת לך, זה נראה אחרת".

תחת הנהגתה, הכפר הפך לעוגן של עשייה וחוסן ברובע ג', בשיתוף עם צוות הרובע ובכוחות משותפים עם התושבים. הסטודנטים מקימים ומטפחים גינות קהילתיות, מלווים קשישים בודדים בביתם, מפעילים מרכז למידה לקהילת בני המנשה, ומסייעים לעירייה בשלל מיזמים – מפינוי הריסות והכנת המקלטים בעיר בעתות חירום, ועד חלוקי מארזי מזון לקראת החג.

לצד כל אלו הם פועלים לחיבור לבבות בקהילה בשלל פעילויות. הבולטת שבהן היא מיזם קבלות השבת שהם מפיקים ביחד עם מרכז צעירים ומורשת בעיר, אחת לשבועיים על גדת הנחל שזורם בלב העיר, "כולם מגיעים לשם – דתיים, חילוניים, מבוגרים, צעירים. זה מאוד משמח ומחבר", מספרת ויצמן.

עוד פרויקט בולט שקורם בימים אלו עור וגידים הוא בית הקפה החברתי-קהילתי שמוקם ברובע ג'. "המטרה היא להקים בית קפה ללא מטרת רווח לרווחת התושבים, שגם יתפעלו אותו, ואנחנו נעזור לתכלל את הפעילות שלו מלמעלה", מסבירה ויצמן, "התחלנו להקים אותו מאפס, ועכשיו אנחנו נמצאים בשלבי השיפוץ של המקום, בשאיפה שהוא יתחיל לפעול כבר השנה".

אחד הרגעים שנחרטו בליבה של חן במיוחד היה בחג החנוכה: "החלטנו לעשות הדלקת נרות שכונתית ליד כמה בלוקים שהיו כמעט ריקים מתושבים. אמרתי לסטודנטים – מספיק שיגיעו שניים-שלושה תושבים, אנחנו את שלנו עשינו. זאת לא הכמות, אלא במי אתה נוגע", היא מספרת, "הבאנו לשם חנוכייה גדולה וסופגניות, והתחלנו. ואז, ממקום שומם וריק לגמרי, פתאום הכל התמלא. שכנים מתחילים לרדת למטה בפיג'מות, קוראים לעוד שכן מהחלון, ומתחילה התעוררות. הם מאוד שמחו, ודיברו איתנו והוקירו תודה. זה מה שהיה לי הכי חשוב – השיח עם התושבים, ההיכרות איתם, האינטראקציה. ברגע הזה הרגשנו משמעותיים".

"צעירים הם מנוע שמביא חיות"

חן פועלת ללא לאות לא רק כדי לבסס את כפר הסטודנטים, אלא כדי למשוך ולנטוע בעיר משפחות וצעירים נוספים שיקבעו בה את מושבם. מבחינתה, כפר הסטודנטים הוא רק השלב הראשון בהנעת תהליך נרחב יותר של הצמחת העיר מבחינה דמוגרפית. לכן, לצד כובעה כרכזת כפר הסטודנטים, היא מרכזת גם את קהילת הצעירים בעיר, ומובילה את המאמצים להביא צעירים לעיר.

"החזון הוא שתתגבש פה קבוצת צעירים בוגרי תארים שתשתלב פה בעבודה ובקהילה. השאיפה היא שהסטודנטים יישארו כאן אחרי התואר. הם יתאהבו במקום, תהיה להם כבר קהילת צעירים כאן, הם ימצאו עבודה פה, ויישארו. ולאחר מכן גם ימצאו אהבה, ויקימו כאן משפחה. בגלל זה החלטתי להתחיל לגייס כבר מעכשיו צעירים ומשפחות כדי שיהיה לנו משהו לעבוד איתו".

ויצמן מסבירה את החשיבות העמוקה של הבאת משפחות צעירות לעיר: "צעירים הם מנוע שמניע חיות. זה עושה נחת לתושבים כאן לראות צעירים ברחובות. זה תמיד היה, כי אוניברסיטת תל חי סמוכה לעיר, אבל השאיפה היא שזה יהיה עוד יותר מורגש", היא אומרת, "צעירים מניעים, הם צורכים, אם זה לצאת למסעדות, לברים, או אפילו סתם לטייל על גדות הנחל. הנוכחות שלהם חיובית ותוססת, וזה עושה טוב לעיר. יש גם הרבה צעירים אקטיביים, הם בשיאם, והם סוחפים איתם עוד אנשים עם אנרגיות לטובת דברים שאכפת להם מהם. עוד כוחות כאלה יניעו יותר דברים טובים".

ויצמן, מצידה, מקווה להשתקע בקריית שמונה לתמיד: "אני לא יודעת מה יביא יום, אבל יש לי חלום להקים כאן משפחה ולגור בבית על גדת הנחל. הלוואי", היא מחייכת. את המפעל שהתניעה מחדש היא מצפה לראות רק הולך וצומח: "אני מדמיינת הגדלה משמעותית של כפרי סטודנטים בקריית שמונה, ואחר כך קהילות בוגרים של סטודנטים שנשארו לגור בעיר, ואז גם זוגות שיישארו לגור כאן ויצרו לעצמם מקום טוב לחיות בו. אני רואה את זה פורץ גבולות ויוצא. לא העזתי לחלום על זה בשנה הראשונה, אבל בעוד חמש-שש שנים לדעתי זה מה שיהיה".

"כל אנשי הצפון הם גיבורים"

על אף העשייה הנרחבת והמשמעותית שלה, היא מתייחסת לבחירתה ל"גיבורי השנה" בענווה גדולה: "מנהל רשת כפרי הסטודנטים של בני עקיבא, יצחק, הוא זה שהמליץ עליי, וזה מאוד שעשע אותי, כי הגעתי לכאן רק לפני שנה", היא אומרת, "כל אנשי הצפון הם גיבורים. הם נמצאים כאן כבר שנים ומפתחים את האזור כל אחד בתחומו, והפרס מגיע להם לא פחות ואפילו יותר ממני. זאת זכות גדולה עבורי לעבור לכאן ולהביא איתי עוד צעירים. נכון, המציאות מורכבת ולא הכל מושלם, ולפעמים צריך לצאת מעצמנו ולבוא לפה בגלל אידיאולוגיה, אבל נשארים פה כי טוב".

את העשייה המדעית החליטה ויצמן להניח כרגע באופן זמני בצד לטובת זאת החברתית: "האהבה לעשייה החברתית בכפר הסטודנטים גרמה לי להבין שכרגע זה המרכז שלי. יש לזה חשיבות גדולה עכשיו, וזה גם עושה לי טוב באופן אישי", היא אומרת, "אני לא מזניחה את הביולוגיה והמחקר, ואין לי ספק שאני עוד אחזור אליהם ובעזרת השם גם אעשה דוקטורט, אבל כרגע הנושא הקהילתי והחברתי נמצא בראש סדר העדיפויות".