מאבל לתקווה: האיש שהפך את זכרם של 12 הילדים לעשייה

האסון הקשה שפקד את מג'דל שמס וגבה את חייהם של 12 ילדים הותיר את היישוב בשבר עמוק. מתוך המקום הכואב הזה צמחה עשייה מעוררת השראה שאותה מוביל הינדי בריק (42), תושב הכפר, שמנהל בהתנדבות מזה שנתיים את עמותת "12 כוכבים" שהקימו המשפחות השכולות לזכר ילדיהן. העמותה פועלת בתחומי החינוך, הספורט וההשכלה הגבוהה וכן תמיכה בקהילה, אבל מאחורי העשייה הענפה עומדת עוד מטרה חשובה לא פחות: להגשים את חלומותיהם של הילדים, ולהעניק למשפחות כוחות ותקווה.

השנה נבחר בריק לאחד מ"גיבורי השנה" של מפעל הפיס וקשת 12, פרויקט שמבקש להוקיר הפעם את תושבי הצפון שפעלו למען האזור בתקופת המלחמה המורכבת. שמונה גיבורים נבחרו כאות הוקרה לעשייה שהשפיעה על חייהם של אחרים וסייעה לחזק את החקלאות, החינוך, התרבות, התעסוקה והכלכלה המקומית גם ברגעים הקשים ביותר. מפעל הפיס, הרואה שליחות עליונה בחיזוק חוסנם של יישובי הצפון ותמיכה ביוזמות קהילתיות מרגשות, גאה לחבק את הגיבורים וללוות את מפעל ההנצחה והתקווה של עמותת "12 הכוכבים".

"באותו רגע לא חשבתי, נסעתי לשם באוטומט"

בריק, שנולד וגדל במג'דל שמס, הוא עובד סוציאלי עם תואר שני במדיניות ציבורית ואיש ציבור מוערך. לאורך השנים מילא שורת תפקידים ציבוריים וניהוליים, וכיום הוא מוביל פרויקט להקמת רשת שבילי אופניים בין יישובי הגליל העליון. לצד העשייה המקצועית היומיומית, בשנתיים האחרונות תופסת חלק מרכזי בחייו העמותה שהקימו המשפחות השכולות.

בריק זוכר את יום האסון בבהירות. הוא בילה את אותו אחר הצהריים בארוחה עם משפחתו לא רחוק ממגרש הספורט שבו שיחקו הילדים, כשלפתע נשמעו אזעקות ביישוב סמוך. רגעים ספורים לאחר מכן, בשעה 18:18 בדיוק, נשמעה אזעקה גם במג'דל שמס, ובאותו רגע פגע טיל במגרש הספורט.

"הייתי שם עם אמא שלי, חברים, בני דודים, והייתי צריך לדאוג לכולם. מצד שני, הייתי חייב לבדוק מה קרה. הכנסתי את כולם למרחב המוגן, ואז חבר מתקשר ואומר לי – הייתה נפילה במגרש. ידעתי שהאחיינים שלי היו שם. באותו רגע לא חשבתי, נכנסתי לאוטו ונסעתי לשם באוטומט, במהירות מטורפת, נגד כיוון התנועה".

כשהגיע, גילה כאוס מוחלט. "היה שם המון עשן, טרקטורון שעלה באש, אנשים שוכבים על הדשא, פרמדיקים של חיל הרפואה, ועוד הרבה מאוד אנשים", הוא מספר, "הגיעו גם הרבה הורים שפחדו שהילדים שלהם היו שם, וביקשו ממני לבדוק. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. היה שם המון בלבול, וניסיתי לעזור כמה שיכולתי. וכל הזמן הזה ברקע אני שומע רעש של הפגזות שלא מפסיק, ואני לא יודע אם זה אצלנו או בלבנון".

תחילה לא היה ידוע שיש הרוגים. "בראש שלך אתה אומר – לא, אולי פצועים", נזכר בריק, "ראיתי גברים בלי חולצות ולא הבנתי למה. רק אחר כך הבנתי שהם כיסו בהן את הילדים שמתו". רק לקראת הלילה התבררו ממדי האסון: 12 ילדים נהרגו בפגיעה הישירה. הצעיר שבהם היה בן 10, המבוגר בן 16.

שניים מהילדים היו קרובי משפחתו של בריק, חברו איבד את בתו, אבל האובדן, הוא אומר, הכה בכל הכפר. "יש בכפר שלנו 12 אלף תושבים, אבל זה נגע בכל בית, בכל אמא, בכל אבא, בכל האזור", הוא אומר, "זה יישוב שבור. עברה על כולם תקופה קשה מאוד. בשנה הראשונה היו פחות חתונות, פחות חגיגות, פחות עסקים. אנשים הרגישו שאי אפשר להמשיך בחיים כרגיל. אבל הקהילה שלנו גם מאוד תומכת. כולם עוזרים, ומבקרים ודואגים אחד לשני. מאותו יום זה רק גדל. כולם התגייסו".

"הבנתי שזאת ממש זכות"

שבועיים אחרי האסון החליטו המשפחות להקים עמותה שתנציח את ילדיהן – עמותת "12 כוכבים". הרעיון היה ברור מההתחלה: הדרך הטובה ביותר להנציח את הילדים היא לעזור לילדים ולצעירים אחרים להגשים את החלומות שלהם.

בריק, שהיה מעורב באופן אינטנסיבי בליווי המשפחות, מצא את עצמו באופן טבעי במרכז פעילות העמותה. "הייתי במגרש כל יום, הגיעו הרבה מבקרים – חברי כנסת, חברי קונגרס, שגרירים, אנשי צבא, סטודנטים ומשפחות שכולות. ערכתי סיורים, אירחתי אותם בבית העם, חיברתי אותם עם המועצה ועם המשפחות, הכול בהתנדבות".

בשנתיים האחרונות, תחת ניצוחו של בריק, הלכה פעילותה של העמותה והתרחבה, וכיום היא פועלת בתחומי הספורט, החינוך וההשכלה הגבוהה, מספקת תמיכה לקהילה, ומקיימת מגוון פעילויות התנדבות – כולן מוקדשות לזכרם של 12 הילדים. "המטרה היא להגשים את החלומות של הילדים דרך הקהילה, וגם להחזיר לקהילה שתמכה בנו לאורך כל התקופה", אומר בריק.

העמותה שמה דגש מיוחד על תחום החינוך, מקיימת מגוון קורסים וסדנאות למבוגרים וילדים בנושאים שונים מעזרה ראשונה ועד נגינה בדרבוקה, פועלת בתחומי המדע והטכנולוגיה, והעניקה עד היום מאה מלגות לסטודנטים דרוזים בגולן.

אבל החיבור הייחודי ביותר בין הנצחה לחיים עצמם הוא בתחום הספורט. הילדים שנהרגו שיחקו כדורגל, כדורסל וטניס, והעמותה מנסה להמשיך את המשחק במקומם במגוון פעילויות ואירועי ספורט. לאחרונה התרחבה הפעילות: "היום אנחנו תומכים גם במועדון שחייה, וממש לאחרונה גם בקבוצת רוגבי של בנות במג'דל שמס". בין השאר מקיימת העמותה באופן קבוע משחקים, מרתונים, מפגשים עם קבוצות ספורט מצליחות בארץ ואפילו מחנות אימונים בחו"ל.

אחד הרגעים שנחרטו בזכרונו של בריק במיוחד היה באחד מהמרוצים שקיימה העמותה לזכר הילדים במרום גולן. "זה היה ביום האם, ולא רציתי שהאימהות יישארו עצובות בבית. רציתי שגם הן ייהנו מהאווירה. אז הודעתי להן – אתן מתנדבות איתי. בבוקר למחרת אני קם ומגלה שיש בחוץ שלג! באמצע מרץ! המקצה היה על שם הילדים, והחלטתי שאני לא מבטל אותו. הרגע המרגש באמת היה לראות את האימהות עם החולצות של העמותה, מחלקות את המדליות לרצים, נהנות. זה היה בשבילן. זה נתן לי הרגשה ממש טובה. למרות האבל והשכול, יש דברים ממש משמחים. אני רוצה שהמשפחות ימשיכו בחיים".

"להפוך את האבל להמשכיות ושינוי"

לצד כל הפעילויות, מרכז העמותה הפך גם לבית שני עבור המשפחות השכולות.

"בהתחלה שכרנו מרכז קטן של כמה עשרות מטרים. התברר שיש בו 12 חלונות, ושמנו תמונה של כל אחד מ-12 הכוכבים בכל חלון. ההורים ביקשו לצבוע את כולו בשחור, צבע של אבל – הקירות, התקרה, הווילונות. חלקם לובשים עד היום רק חולצות שחורות".

אבל בשלב מסוים הבין בריק שהגיע זמנו של המקום להשתנות. "אחרי האזכרה הראשונה אמרתי להם – המקום הזה מאוד קטן, ומגיעים אלינו המון מבקרים ומשלחות. אנחנו צריכים לעשות משהו אחר. בואו נהפוך את האבל והעצב שלנו להמשכיות ושינוי".

המרכז החדש כבר נראה אחרת. הקירות נצבעו בלבן של תקווה, והוקם בו חדר הנצחה שמגרה את כל החושים ומציג תמונות, סרטונים ומידע על הילדים, לצד מרחבי למידה לסטודנטים, ופעילויות לילדים ולמבוגרים. כיום מגיעים למרכז באופן קבוע מבקרים מהארץ ומחו"ל.

אבל אפילו חשוב יותר – המרכז הפך לנקודת מפגש עבור משפחותיהם של הילדים. "זה הפך למין קבוצת תמיכה בשביל ההורים, לשבת יחד, לשתות קפה, לבכות, לדבר".

"כנראה שאנחנו עושים משהו טוב"

המיזם המרגש שצמח מתוך הטראומה והאבל העמוק הפך למודל מעורר השראה של צמיחה פוסט-טראומטית, שכבר הספיק לזכות מאז הקמתו בפרס זוסמן-ג'וינט (2024) ובאות הנשיא להתנדבות (2026).

אבל דווקא פרס "גיבורי השנה" בא לבריק בהפתעה. את ההודעה על מועמדותו הוא קיבל באמצע האזכרה השנייה ל-12 הילדים. עד היום הוא לא יודע מי המליץ עליו: "זה פשוט הגיע אליי וזה משמח אותי, כי כנראה שאנחנו עושים משהו טוב", הוא מחייך.

"זה ממש מרגש בשבילי, באופן אישי. אמא שלי תמיד אומרת – תעזור כמה שאתה יכול, וזה יחזור אליך. ובאמת זה חזר ובגדול. זאת הוקרה גם למשפחה שלי, אמא והאחים שלי, שמאוד תומכים בי, כי השנתיים האלה לא היו קלות. אני כל הזמן נמצא בעשייה – בישיבות, בשעות מטורפות, בטיסות". אבל עבור בריק הפרס הוא לא רק הכרה אישית: "זה מרגש גם בשביל העמותה והמשפחות. זה הוקרה גם להם ולעמותה, זה נותן להם גם הרגשה שרואים אותם וזוכרים את הילדים שלהם".

"זה לא קל, זה מעמיס רגשית, אבל ברוך השם אלוהים נותן לי כוח להיות עם המשפחות ולהמשיך", אומר בריק, "אם אני יודע שתמכתי ועזרתי אפילו קצת, זה ממלא אותי. העמותה כבר נהייתה המשפחה שלי – אני בקשר קבוע עם ההורים והאחים. זאת אחריות ממש גדולה, ואני עושה שמיניות באוויר כדי לעמוד בה. אם מישהו מהם מבקש ממני משהו, אני לא יכול להגיד לא. העמותה הזאת היא ממש חלק מהחיים שלי, אני כל הזמן בזה. זה אחר הצהריים, זה שישי, שבת, זה לקום בארבע בבוקר למרתון".

להמשיך לזכור, להמשיך לחיות

בריק לא מפסיק לחלום למען הילדים. החלום הבא שהוא רוצה להגשים הוא הקמת "מגרשי 12 הכוכבים" – מגרשי כדורגל, כדורסל וטניס לזכר הילדים ולמען ילדי האזור. בנוסף, הוא רוצה להקים לעמותה מבנה קבוע לזכר הילדים, שישמש כמוקד להנצחה, מפגש ופעילות – "כדי שלא ישכחו אותם אף פעם", אומר בריק, "קיבלנו מכה מאוד קשה, וזה הזמן להתרפא, לעשות דברים טובים ולהתקדם, בפרט במעשים טובים".

"אני מאחל לעצמי שתהיה לי האנרגיה להמשיך בעשייה בעמותה, לממש את החלומות של הילדים, ולעזור למשפחות להישאר במסלול הנכון, ולהגשים את כל הדברים שאני חולם לעשות למענם ולמען כל תושבי הגולן והצפון".