מרים פרץ, כלת פרס ישראל ואשת העשור של ידיעות אחרונות, כבר שנים עומדת חזקה ומחויכת אל מול התקשורת והאנשים ברחוב, אבל היא לרגע לא רצתה להיות שם. היא לא בחרה להיות מוכרת או לשבת באולפנים, הטראומה הקשה שעברה הביאה אותה לשם, אך היא בחרה באיזו דרך להתייצב כל פעם מול המצלמות. כשהיא מלאת תקווה ואהבה, הגיעה מרים עם בנה אליסף לאולפן של גלית ואילנית כדי לדבר על השנה החדשה, ועל הדרך לבקש סליחה מכמה אנשים.
היא מאמינה כי התקווה היא דרכו של עם ישראל, כמו שלא איבדנו אותה במצרים עם פרעה, בתקופת היוונים ואפילו מול היטלר. "איך קמה המדינה הזאת? ילדים בני 16 שרדו את אושוויץ, באו לפה ובנו מדינה", הסבירה. היא מכירה ברגעים שלפעמים השמיים נופלים עלייך אבל לימדה את עצמה לקום.
כזכור, מרים שכלה שניים מבניה, אוריאל ואלירז, בזמן שירותם בצה"ל, וכן בחגים מרגישים יותר בחסרונם, אבל המשפחה נשארת זקופה ומוצאת את המקום לשמוח. "הם לא נמצאים פיזית אבל הם תמיד איתנו", סיפר אליסף. "זאת תקופה קשה כי אתה מתגעגע, אבל מצד שני אתה מסתכל על השולחן שמלא במשפחות החדשות שהקמנו. אתה רואה את כל הילדים באים סביב סבתא, קופצים עליה ומרימים לחיים. המצווה בחגים היא בסופו של דבר לשמוח, לא להסתכל על מה שאין לך אלא על המציאות שלך היום, ולהגיד תודה על מה שיש עכשיו".
ומה עם חשבונות הנפש?
מרים: "אל תתעסקי איתי עם זה כי אני רוקדת טנגו עם אלוקים, לפעמים הוא זורק אותי ולפעמים אני זורקת אותו. בראש השנה הוא פותח ספרים ורושם לנו הכל, גם אני רושמת לו. כל ראש השנה אני פותחת מחברת ורושמת את כל הרע שהוא עשה לי לעומת כל הטוב, ואני חייבת לומר שיש המון טוב. פקחתי עיניים, עמדתי על הרגליים, אני רואה את היופי. זה לא טוב? את רואה את הילדים שלך בבוקר ואת יכולה לחבק אותם, יש אמהות שלא יכולות לחבק את הילדים".
בעלה של מרים, אליעזר, נפטר אחרי מותו של אוריאל, הוא לא יכל לשאת את זה לדבריה. . "אני חושבת שאלוקים עשה איתו חסד שהוא לא חי", שיתפה האם השכולה, "הוא לא היה צריך לשמוע על הבן השני. אני הייתי מסוגלת לעמוד בדלת ולשמוע, והוא השאיר אותי". למרות הטרגדיות שעברה, היא החליטה לחתום לשני בניה האחרים על שירות קרבי. עבור אליסף זאת הייתה שליחות, "יש שני רגעים בחיים שאנחנו לא שולטים בהם, הרגע שאנחנו נולדים והרגע שאנחנו מתים, וזה מה שאמא תמיד למדה אותנו".
הסיפור של מרים הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, שנשמעו קריאות רבות שתכהן כנשיאת ישראל, אבל היא לא ממהרת לשום מקום. "אני כל כך שמחה לקבל את החיבוק של עם ישראל, אבל קודם כל שיהיה בריא הנשיא ריבלין, הוא עובר שנה קשה, שנת אבל על רעייתו. זה לא פשוט, אומנם כל עם ישראל מקיף אותו אבל זה בדידות, אתה מתמודד עם הדבר הזה לבד. אני עסוקה בינתיים בעשייה שלי". אבל רגע לפני שכל הדבר הזה מקבל תוקף, לאליסף יש משהו חשוב להבהיר: "לא מעניין אותי נשיאות או לא נשיאות, אני מבחנתי רוצה כל יום שישי את הקופסאות עם הקציצות שלי".
ולסיום, מרים מראה לנו שוב כמה הלב שלה רחב, וביקשה סליחה בקול חנוק מכל אותם אנשים שקופים שלא ראתה לדבריה, "ממנקה הרחובות שלא שמתי לב אליו, מנהג האוטובוס שבריצה מטורפת עליתי ולא מצאתי לדקה לשאול לשלומו, מהזקנה בבית החולים שנמצאת בפרוזדור, אני מבקשת סליחה מכל המקומות שבהם התעלמתי, ואני מתפללת לקדוש ברוך הוא שיפקח את עיניי". "ועוד סליחה אחת חשובה מאוד", הוסיף בנה אליסף, "היא מהדר גולדין, אורון שאול ואברה מנגיסטו שנמצאים שם בעזה ואנחנו צריכים לחשוב עליהם יותר שיחזרו לישראל".