"סביב זהותו נותר סימן שאלה גדול": חיים אתגר במסע בעקבות האדם שהציל את סבתו ואביו בשואה

הערב (שני), יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יצא חיים אתגר בפרק מיוחד של "חשיפה" להשלים את משימת חייה של נטע, אחותו שנפטרה בטרם עת לאחר מאבק במחלה. במשך שנים חקרה נטע את חיי סבתא שלה ושל אחיה חיים ואיריס, ואת סיפור הישרדותה בשואה עם תינוק קטן בגטו ורשה. נטע ז"ל אף הייתה בעיצומו של כתיבת ספר על אודות חייה של סבתא לילי, אך לא עלה בידה לסיימו.

במהלך המסע נחשף אתגר אל בריחה נועזת, שימוש במסמכים מזויפים ובזהויות בדויות, וניסיון לפצח את הסוד הגדול שסבתו לקחה לקבר: זהות האדם שהציל אותה בשואה. הדמות המסתורית נשארה בצללים, ואף ביקשה להחריש את מעשה הגבורה בתקופה החשוכה ביותר, עד לרגע שכל האמת מתגלה על האדם שגורלו נקשר בחיי משפחת אתגר.

לפני שלוש שנים, כשהיא בימיה האחרונים בבית החולים איכילוב שבתל אביב, הבהירה נטע בקול חלש אך נחוש כמה חשוב לה לספר את סיפור ההישרדות יוצא הדופן. זה היה פרויקט חיה, תחקיר חוצה יבשות על סיפור שהאחים שמעו עוד כשהיו ילדים. זה סיפור של אישה אמיצה, של התינוק מיכאל, שהוא אביהם של האחים למשפחת אתגר – ושל אדם מסתורי שסבתא כמעט ולא הסכימה לספר עליו.

"היה איש שעזר לסבתא, אבל לא יודעים מי הוא. סימן שאלה סביב הזהות שלו נשאר כל הזמן", אמרו בנותיה של נטע במפגש שלהן עם חיים ואיריס. השאלה הגדולה הייתה מדוע היה חשוב ללילי, אמיליה ליאוניה סובול ז"ל, לשמור בסוד את זהות האדם שהציל אותה.

התחקיר של נטע העלה קצה חוט בנוגע לזהותו, ואתגר הגיע אל מוזיאון "יד ושם" כדי לבחון עדות ישנה של סבתו. "היא ציינה איך ניצלה בעזרתו של אדם בשם אלפרד גלרט. היא מציינת שהוא הציל אותה כמה פעמים, אבל לא יודעים עליו כלום חוץ מהשם", נאמר לאתגר במוזיאון.

השם אלפרד גלרט הוציא את חיים ואיריס למסע אל מעמקי תעלומה לא פתורה, כזו שקפאה בזמן, ואל אדמת פולין שאליה לילי לא חזרה מעולם. המסע מלווה בעדות מצולמת שהספיקה נטע לקיים עם לילי כשעוד היו בחיים, שנשזרה במסע של חיים ואיריס אחר גלרט.

לילי גרה ברחוב פיינסקה 4 שבוורשה, ולפי דבריה הרחוב היה שוקק, מלא במסעדות ומועדונים. "התחתנתי בגיל 29, ובעלי היה בחור יפה וגבוה. בשבת בלילה היינו הולכים למועדון הריקודים, ביום ראשון היינו שותים קפה ובערב הולכים לתיאטרון. עשינו את זה בכל שבוע", נזכרה בעדותה.

חייה של לילי היו מרשימים, וכבר בגיל צעיר סיימה בהצטיינות לימודי משפטים, מהנשים הבודדות שהוסכמו לעורכות דין בוורשה של תחילת המאה ה-20. כשהכירה את ברוניסלב דנציגר, החליטו השניים שבמקום להקים משפחה יפתחו קריירה. לילי הופיעה בבתי משפט, ברוניסלב ניהל חברה גדולה לייצור נעליים.

לאורך עדותה התייחסה לילי לאדם שהציל את חייה כ"מכר". המכר הוא אלפרד גלרט, האדם שהציל את חייה. על פי עדותה, אלפרד עשה עסקים עם ברוניסלב לפני המלחמה – אך לא הוסיפה פרטים נוספים. שמו של גלרט עלה לאחרונה מכיוון לא צפוי כשסופרת פולנייה, אליציה זיאולו, נתקלה בשמו כשחיפשה מישהי אחרת.

"אני מתמחה בהיסטוריה של נשים מקרקוב. חקרתי את חייה של הטניסאית יאדביגה ידריאבסקה, אחת מהשחקניות הפולניות המוכרות באותה תקופה שהגיעה עד לגמר ווימבלדון. היא הייתה כוכבת, אנחנו יודעים עליה הרבה מבחינה ספורטיבית. זה היה בכל מקום, אבל כל כך קצת על חייה האישיים", סיפרה במפגש עם אתגר, "אנחנו יודעים שהיא הייתה נשואה לאלפרד גלרט".

גלרט היה נשוי לאחת הנשים המפורסמות בפולין, ובשיחה עם הסופרת נחשף כי שורשיו היו גרמניים. "במחקר מצאתי אישור נישואים, והיה מאוד מפתיע לגלות שאף שיאדיבגה גדלה כקתולית, אלפרד היה פרוטסטנטי. אם מישהו פרוטסטנטי בתקופה הזו בפולין זה מעיד שהוא מהמיעוט הגרמני במדינה", הסבירה.

מה זה אומר להיות ממוצא גרמני בתקופת המלחמה בפולין?
"הרבה החלטות קשות בגלל שהגרמנים הם הפולשים, האויבים, והם היו אכזריים. אם הרגשת פולני, והזדהית כפולני, להיות מקושר אליהם זה נורא".

מה אנחנו יודעים על המלחמה?
"אלפרד גלרט מוזכר במסמכים גרמניים כמנהל מפעל נעליים בוורשה. זה אומר שהנעליים שלו תמכו בצבא הגרמני. ייתכן בהחלט שהיו לו קשרים עם קצינים נאצים בדרגות בכירות".

למרות המחקר הרב לא הצליחה הסופרת הפולנייה למצוא בני משפחה חיים שיכולים לספר על יאדביגה ואלפרד. ב-1 בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה לפולין, נפתחה מלחמת העולם השנייה, וגם סיפור ההישרדות של לילי שהחליטה דווקא בתקופה הזו להיכנס להיריון. "בהתחלה היהודים האמינו שהמלחמה תיגמר מאוד מהר, חשבנו שהיא תיגמר בתוך חצי שנה. לא הלכתי לים או לרקוד, אז אפשר להיכנס להיריון. זו הייתה הזדמנות", סיפרה בעדותה.

ללילי נולדו תאומים, סטפן ומיכאל, אביהם של איריס, נטע וחיים. במהרה האופטימיות של לילי כי הנאצים ייעלמו בתוך חצי שנה, הפכה למלחמת הישרדות עם שני תינוקות שגדלים בגטו היהודי הצפוף, הרעב ומלא המחלות. "חיינו בפחד מיום-ליום. היו מדי פעם אקציות, אמרו לכולם לרדת לרחוב ולקחו אותנו לכיכר השילוחים. היו שם אלפי אנשים על הרצפה, צעקות. זה היה גיהינום כזה שקשה לתאר", אמרה.

"עבדנו במחנה עבודה, זה היה מחסן לצבא הגרמני. יום אחד באה הוראה שכל העובדים צריכים להתאסף ברחוב. הייתה סלקציה, אני ובעלי הלכנו, את אמא השארתי עם הילדים. בינתיים הלכנו, קבענו שלא נהיה באותה שורה אבל לא באמת ידענו מה יכול להיות. הייתי לפני בעלי, יצאתי מחוץ לסלקציה וחיכיתי אבל הוא לא בא. אמרו לי שהוא לא בחיים", הוסיפה.

ממידע שאספה הצליחה לילי להבין שקצין גרמני ירה למוות בבעלה בזמן האקציה. לפני שהספיקה לעכל את הבשורה הקשה, נודע לה על אקציה נוספת שמתקיימת ברחוב שבו השאירה את אמה ואת התינוקות שלה. "נכנסתי להיסטריה, התחלתי לרוץ ולחפש מישהו שיבדקו אולי נשארו ילדים. ביקשתי שיחפשו בדירה, אבל לא מצאו כלום. אף אחד לא נשאר בבית הזה", הסבירה לילי בעדות.

כאן מגיע אולי הרגע הקשה ביותר, בתקופה הקשה ביותר, בחייה של לילי – הרגע שבו הבינה כי ילדיה הופרדו. "עברו אולי יומיים, ומצאתי איזה בחור. אמרתי לו: 'בשם אלוהים, תבדוק שוב בדירה ואולי תמצא במיטה או בארון'. אחרי כמה שעות הגיע הבחור בחזרה והוציא לי חבילה קטנה. זה היה מיכאל", הדגימה בידה את גודל החבילה הקטנה שקיבלה. "ילד אחד, סטפן, אמא לקחה איתה בלי לדעת לאן היא הולכת. היא חשבה שהיא תוכל להציל אותו על ידי כך. היא לא הייתה יכולה לקחת את שניהם, מיכאל היה ממש חלש, אז היא השאירה אותו שם. אני זוכרת את זה כאילו שזה קרה עכשיו, קיבלתי חבילה קטנה והייתי בטוחה שהילד לא יחיה, שהוא לא יחזיק מעמד. הוא היה בן שישה חודשים".

בספטמבר 1942, כשהיא רק בת 33, לילי עובדת בגטו במפעל נעליים "שולץ" שמשרת את הנאצים וצריכה למצוא דרך להסתיר את מיכאל ששרד אבל חולה וחלש. לילי נדרשה למצוא דרך להסתיר אותו. "אסור היה להיות שם אישה עם ילד. מצאתי ברחוב עגלה, וקיבלתי קצת מורפיום. נתתי לו משהו לשתות עם כמה טיפות כדי שהוא ישן, והלכתי לעבוד. בכל יום נתתי לו קצת כדי שישן, הוא היה ילד שקט. כולם ידעו שיש לי תינוק, עזרו לי גם להסתיר אותו. כמובן שפחדתי אבל מה יכולתי לעשות", הודתה בכנות בעדות.

במשך חצי שנה הצליחה לילי להערים על השומרים ולשמור על מיכאל, אבל גם היא ידעה שהסוף קרב. בפברואר 1943 התחילו הגרמנים בשילוחים האחרונים למחנות ההשמדה, ולילי פנתה לעזרת חבר שחי מעבר לחומות הגטו, איש עסקים שמקושר אל השלטונות הנאציים, אלפרד גלרט.

"טלפנתי למכר גוי שלי, ביקשתי שיחכה לי בנקודה מסוימת ששם היה בעבר בית הכנסת היהודי. אמרתי לו שיחכה לי שם ושאבוא עם הילד. המכר שלי הופיע עם אמא שלו, הם הסכימו לטפל בינתיים בילד עד שאני אסתדר בצד הארי", תיארה לילי את רגע המסירה מבלי לדעת לאן יגיע הילד. בעדות אחרת ציינה לילי כתובת ישנה, כזו שכבר לא קיימת, אך אולי לשם הגיע גלרט עם מיכאל?

במוזיאון לתולדות יהודי פולין שבוורשה פגש אתגר את מתן שפי, חוקר ישראלי שחי בעיר 12 שנה, ושבעזרתו גילה כי גלרט ככל הנראה לקח את מיכאל אל כתובת שלילי ציינה בעדותה, רחוב גרז'יינה 22. "רואים שהבית נהרס לחלוטין, רוב האזור נהרס במלחמה. השכונה בורגנית, לא גרו בה הרבה יהודים ולכן הגטו לא עבר שם. כנראה שגלרט לקח את מיכאל, אבא שלך, אליו הביתה", תיאר בפני אתגר ההמום. "הוא חד משמעית סיכן את עצמו. זה פשע שיש עליו עונש מוות, לאדם שמסייע ולמשפחתו".

אתגר המשיך אל התחנה הבאה: ארכיון מהתקופה שאחרי המלחמה כשהמשטר הקומוניסטי תיעד באובססיות את חייו אזרחיו. התיעוד, ששמור בבטן האדמה בחלל מאובטח, מכיל מיליוני תיקיות ישנות על כל צעד של כל אזרח. שם, מסמכים אישיים חושפים את דמותו של אלפרד, ושם, לראשונה, אתגר ראה את תמונתו של האדם שהציל את משפחתו.

מהמידע עלה כי לאחר המלחמה הועמד גלרט למשפט בפולין, אך יצא לחופשי כשמי שסייעה לשחרורו הייתה סבתא לילי. "באתי בפניכם בתור מישהי שמכירה את עברו של אלפרד גלרט, בתור מי שנחשפה לצד הטוב והיפה שלו. אני רואה חובה לעצמי להתייצב כאן, להעיד לטובתו ולבקש שתשחררו אותו ממעצר", תועדה מלמדת זכות על גלרט.

>>לצפייה בסרט "חשיפה" המלא ב+12

ובחזרה לתקופת המלחמה. הנאצים החלו לסגור על גלרט ועל התינוק שהחביא בביתו. "הייתה לאלפרד עוזרת, וכשהיא הייתה אצלם היא גילתה שמיכאל נימול. היא סיפרה לגסטאפו שהם מחביאים יהודים. הוא אמר שיש לו הצעה בשבילי, שיש לו ידידה טובה עם אחוזה. הוא ביקש שלא אגלה שאני יהודייה ושהוא יסדר לי תעודת לידה של גויה שבערך בגילי", נזכרה לילי בעדותה, "קבענו להיפגש מחוץ לגטו".

תעודת הלידה המזויפת הייתה חלק ממבצע הצלה נועז, וגלרט הנחה את לילי להגיע אל משרד העירייה ולהתחזות לפולניה נוצרייה שאיבדה את תעודת הזהות שלה. הבעיה הייתה שבניין העירייה נמצא מחוץ לגטו. "היו כמה קבוצות שעבדו בבתים של הגרמנים וניקו אותם. הם יצאו בבוקר ואספו אותם בחזרה בשש בערב. כשיצאתי מן השער הלכתי ישר קדימה ברחוב, לא הסתובבתי או הסתכלתי. הייתי בטוחה שיתפסו אותי, אבל המשכתי ללכת", אמרה.

לילי הגיעה אל בניין העירייה עם ללא טלאי ובבגדים שנתנו לה מראה אלגנטי. בעירייה התאספו אלפי אנשים מדי יום, ולילי, שהייתה מוכרת בוורשה, חששה שיזהו אותה. בכל זאת היא הלכה, וקיבלה תעודת זהות שאפשרה לה להסתובב ברחובות. "יש לי עדיין את כל המסמכים, אבל לא אגיד מה היה השם המזויף. מי יודע אם לא נצטרך אותם עוד פעם", תהתה בפני נטע ז"ל באחד מן קטעי העדות.

בעזרת תעודת הזהות החדשה פגשה לילי את גלרט ומיכאל. גלרט לקח את השניים אל האחוזה, ושם לילי כבר לא הייתה יהודייה שברחה מהגטו. מעתה הייתה פליקסיה דילבסקה, אישה קתולית שבעלה נהרג במלחמה והותיר אותה עם תינוק קטן. "זה היה מבחן קשה בשבילי לא לגלות, לא ידעתי אם אעמוד בזה. יום אחד הגיע הצבא הגרמני והמחשבה הראשונה הייתה שהם באים לחפש אותי. קצין גרמני כיוון עליי רובה ושאל אם אני יודעת לדבר גרמנית", נזכרה. "אמרתי שכן והוא דרש שיכינו להם אוכל מיד. הוא אהב את מיכאל ושיחק איתו. הם רצו להישאר לישון אבל במזל הם הלכו".

באחוזה שרדו לילי ומיכאל עד סוף המלחמה בזהות בדויה ובהשגחה מרחוק של אלפרד גלרט. לילי לא הזכירה אותו יותר בעדות, ומסמכי ארכיון ישנים העלו שאחרי המלחמה עבר גלרט ואשתו הטניסאית המפורסמת לקטוביץ.

אתגר פנה אל התקשורת הפולנית כדי לאסוף כל מידע שאפשר על גלרט – ובעקבות הפרסום הגיעה אליו פנייה מאישה, אלינה, שטענה שהייתה שכנה של הזוג גלרט בקטוביץ. "הכרתי אישית את מר גלרט ואת ידז'יה. חיינו כאן בהרמוניה רבה, והיחסים בינינו היו הדוקים מאוד. ידענו מה קורה בבית אחד של השני. זו הייתה הפתעה עצומה עבורי שמשפחת גלרט הצילה משפחה יהודית. בשנות ה-60 וה-70 זה לא היה מדובר מי עזר ליהודים, זה היה נושא טאבו", סיפרה במפגש בין השניים. "גלרט היה מאופק, מרוחק, רציני, אך בו בזמן אדם חם שעבד בחברת בנייה".

מהשיחה עולה שגלרט ככל הנראה ירד מנכסיו ועבד בבניין בזמן שאשתו העבירה שיעורי טניס לילדים. בני הזוג מעולם לא הביאו לעולם ילדים, אך בשיחה עם השכנה התברר שלאחר שיודביגה נפטרה הגיעה המשפחה ומכרה את הדירה.

אתגר מצליח ליצור קשר עם אחת מקרובות המשפחה של גלרט במטרה לגלות עוד על האדם שהיה. במפגש מרגש בין חיים ואיריס לקרובת המשפחה של אלפרד, אליזבתה, התגלה מכתב שכתב אלפרד ללילי ב-1964, כשני עשורים לאחר סיום המלחמה. במכתב שאל לשלומה, מסר אהבה – ואף הזמין אותה לפולין, למרות הקושי.

המסע שהתחילה נטע ז"ל הגיע אל סיומו בעזרת האחים איריס וחיים, כשנותר רק לאתר את מקום קבורתו של אלפרד. בהגיעם אל בית הקברות הפרוטסטנטי בקטוביץ גילו האחים כי בקברו אין מצבה – והחליטו להקים כזו כדי לזכור את המתים, לספר את סיפורם: סיפורה של נטע שהאחים כל כך רצו שתהיה איתם, של סבתא לילי ואבא מיכאל שעלו לארץ, וסיפור הגיבור הנשכח שהציל אותם מן האפלה.