בחורף 2006 הגעתי לקלעת נמרוד, הר ברמת הגולן המשקיף על לבנון, לתוך סט תפאורת הסרט "בופור".
הזמנתי 11 גברים צעירים, לוחמים, שלחמו במוצב הבופור חודשים לפני הנסיגה.
היה קר, ירד גשם. לבד הם הסתובבו במוצב שהוקם שם, השקיפו צפונה על לבנון, והרגישו כמו במנהרת הזמן...בום!...לבנון של שנת 2000 נמצאת מול העיניים כאן ועכשיו!
הם בבופור!

כדי ליצור תחושה של מקום סגור שנפתח לשום מקום, שש אמות מתחת לאדמה, החלטתי לצלם את החבר'ה בתוך 'הצוללת' (השם למנהרה התת קרקעית). להחזיר אותם רגשית לתחושת מוצב הבופור - מקום סגור וקלאוסטרופובי.
המצלמה שלי, עמדה ללא תזוזה. אחד אחד התיישבו הלוחמים מול המצלמה שהתמקדה בעיניים המזוגגות וקלטה וידויים מצמררים. אותם ילדים סיפור על הזיכרון שלא מניח להם, ועל הכאב שלא מרפא.

לירון הסתכל אלי בעיניים ירוקות, רואה לא רואה אותי : "המח"ט אמר לנו בשיחת פתיחה: יש לכם 2 מטרות: אחת - להרוג חיזבאללה, שתיים להישאר בחיים. בסדר הזה. . החיים עוברים על פי יציאה...יציאה... אתה שומע פ א ק ואתה יודע שיש לך 17 שניות!!! כמו בסרטים אתה לא מבין מה זה. עד שאתה חווה את השריקה וזה מתפוצץ על ידך ואתה מרגיש את גל החום.
פתאום אתה מבין – אני יכול למות!"

הנה לנו קבוצת ילדים שחיו את האתוס הרצחני הזה. זה החינוך שלנו. זו הטרגדיה שלנו. אני מקווה שמישהו מקשיב.