שמונה שנים אחרי שהמחאה החברתית הגדולה ביותר מאז קום המדינה שטפה את הרחובות, דפני ליף חוזרת אל הימים שטלטלו את החברה הישראלית - ועושה גם חשבון נפש. כל זה קורה בסרט הביכורים שלה, "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", שפתח את פסטיבל דוקאביב לפני כשנה וחצי, הוקרן מאז בסינמטקים ברחבי הארץ וישודר הערב בבכורה טלוויזינית בערוץ 12.

"התחלתי לעבוד על הסרט מתוך התמודדות, לפתוח את הנושא, להסתכל פנימה על הזיכרון וגם להתמודד איתו אחרי שהמחאה הסתיימה", סיפרה ליף לקראת שידור הסרט, "זה לא סרט נוסטלגי, יש פה חשבון נפש. העבודה על הסרט הייתה מאומצת ומורכבת, זה היה מסע ארוך".

בימים אלו ליף היא יזמית חברתית ומרצה בנושאי חברה ומנהיגות. את הסרט יצרה בעזרת חומרים שצילם כתב ערוץ 10 באותם ימים, יונתן פיחוטקה, וצילומים נוספים שהיא ואחרים צילמו באותה התקופה, ומלאכת האיסוף, לדבריה, הייתה לא פשוטה. "עוד לפני הביקורת הרגילה שלאנשים יש על עצמם, כמו איך אני נראית, מה אמרתי, למה גמגמתי פה ולמה אני צרודה שם, יש הצפה ולוקח זמן לעשות בדברים סדר", היא אומרת, "דרך העבודה על הסרט הצלחתי לעשות גם בדק בית, לראות את השגיאות, הכאבים וגם את כמות המחירים האישיים. הרגשתי שיש לי זכות נדירה להניח על השולחן חוויה שאנחנו בדרך כלל לא רואים".

מתוך הסרט
מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד, 2011 | צילום: מתוך הסרט "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", שידורי קשת

מה הדבר הכי משמעותי שצמח מתוך אותה מחאה?
"קטונתי מלספר את סיפור המחאה החברתית. ראוי שמישהו יעשה את העבודה הזאת ממרחק של זמן. אפשר לדבר על דברים איזוטריים יותר או פחות שקרו מאז, ברמת החקיקה או ברמת העבודה הממשלתית עליהם, אבל אנחנו יותר מדברים על ענייני כלכלה וחברה במדינה, זה הפך להיות שגור בשפה שלנו וזה מייצר המון שינויים. אסור שנסגור את העיניים שוב ונגיד 'זה מה יש'".

View this post on Instagram

לעצור. לקחת הפסקה ולחשוב. לנקות את הרעש. מה זה אומר בכלל? מה זה אומר ״לקחת הפסקה״? יותר מדויק יהיה להגיד ״להתחבר״, ״לייצר רגע הפרדה בין הרעש לבין הנשימה שלי״, לנסות ולהבין מה אני חושבת, מה אני מרגישה, ממה אני מפחדת, מה אני חולמת, בלי כל הזמן להגיב. #כדי שאוכל ליצור. את המציאות שלי ממקום מדויק. מהקול הכי פנימי שרוצה לפרוץ החוצה. #שבתשלום #החופרת #הפרעתקשב

A post shared by Daphni Leef דפני ליף (@daphnileef) on


הפלגנות בישראל הגיעה לשיא חדש. קשה להאמין שהיום חצי מיליון איש יצאו לרחובות ביחד.
"מתחת לכל התסכול והעלבונות של ציבור אחד מציבור השני, אנשים רוצים להתחבר, אנחנו פשוט מאבדים את היכולת להתווכח בצורה מהותית ולהבדיל בין התפל לעיקר. זה קשור בעיקר לשפה מאוד אלימה. מאז המחאה ועד היום יש הרבה יותר יציאה לרחובות. ב-2011 אנשים הסכימו בפעם הראשונה לוותר על הבושה ולהגיד שקשה להם, אנחנו לא רגילים לזה, אנחנו חברה של 'העיקר הבריאות ותהיה חזק', אבל היציאה לרחובות עוד תקרה ואנחנו נתעסק בנושאים מהותיים, בשינוי בשוק התעסוקה, בצפיפות האוכלוסין שהולכת להגיע, בפערים בין הפריפרייה למרכז וכמובן גם במרקם המאוד ייחודי של החברה הישראלית".

בדיעבד, למחאה לא היה שום סיכוי לייצר שינוי מהותי?
"זה לא ריאלי לייצר סדר בתקופה כל כך קצרה בתוך תנועה ענקית שקמה בצורה ספונטנית. בתוך כל הדבר הזה היה מורכב, על סף הבלתי אפשרי, לעמוד מול כוחות חזקים, שמתעסקים בגניבת דעת ומנסים לגרום לנו לפרק את ההתארגנות הזאת ולחזור לחורים שלנו. בשלב כלשהו הפכנו להיות מגיבים ולא יוצרים. כל הזמן היינו בפינג פונג מול מערכת שרק רצתה שהדבר הזה ימות. הרבה אנשים עברו תהליכים מאוד מורכבים ברמה האישית, החברתית והפוליטית מאז. זאת תהיה טעות להסתכל על זה בתור קיץ וזהו, צריך להסתכל על זה כאירוע מכונן שהניע תהליכים עמוקים יותר".

מתוך הסרט
"אין זמן לחלום כשרק מנסים לכסות משכנתה", דפני ליף | צילום: צילום מסך מתוך הסרט "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", קשת 12

ולמרות אותם תהליכים, דווקא המפלגות שחרטו על דגלן את המאבק החברתי היו בבעיה בבחירות האחרונות. משה כחלון גירד חמישה מנדטים ואורלי לוי אבקסיס בכלל לא עברה את אחוז החסימה.
"הפוליטיקה המפלגתית היא לא חזות הכל. לא הגיוני שאנחנו כל הזמן לוקחים את השיח לשיח על יחידים. בשביל שיהיה פה שינוי משמעותי צריך להבין שלא 120 אנשים הם אלו שחורצים את הגורל שלנו. בבחירות האחרונות הלב של אנשים לא היה בעניין. כולם שיחקו קצת שח, חשבו בעיקר עם השכל. הלב של אנשים לא היה בסיפור באותה המידה וזה בגלל שהלב שלנו עייף".

איציק שמולי וסתיו שפיר מכהנים כבר 7 שנים כחברי כנסת, למה זה לא קרה לך?
"אם גם אני הייתי נכנסת למערכת הפוליטית אף אחד לא היה מאמין יותר לאף אחד שיוצא לרחוב. הבחירות של שמולי ושפיר התאימו להם וטוב שאנשים מנסים להזיז דברים מתוך המערכת. אני בפוליטיקה, פשוט בצורה אחרת. המסע שלי מתאים לי ולרצון שלי לא לעשות דברים על אוטומט כי מצפים ממני".

היית עושה משהו אחרת אז?
"לא מתחרטת על כלום, לוקחת אחריות. הייתי עושה את זה שוב - אני מרגישה יותר זכות מאשר עול להיות קשורה באירוע הזה. הרבה זמן הסתובבתי עם תחושה שיש לי חוב שאני לא אצליח לפרוע לעולם, וכל הזמן חושבת איך הייתי יכולה לעשות יותר טוב, אבל יש רק ללמוד קדימה".

"לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", הערב ב-22:20, קשת 12

מתוך הסרט
ליף מתאמנת על נאום לפני הפגנה, המחאה החברתית 2011 | צילום: צילום מסך מתוך הסרט "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", שידורי קשת