כעס

הבעלות שלקחנו על הטבע היא בלתי נסבלת. "התרבות אוסרת - הביולוגיה מאפשרת", את המשפט המטלטל הזה כתב יובל נח הררי בספרו: "קיצור תולדות האנושות" (עמוד 152), והוא מנפץ את הטיעון, "זה לא טבעי", של בנצי גופשטיין בסרטו של עזר. בשיחה בין השניים, על רקע מצעד הגאווה בירושלים בקיץ האחרון, גופשטיין טען שההומוסקסואליות של עזר היא לא טבעית ומכאן שהיא בעיה והוא יודע איך לפתור אותה. בנצי, מי שמך לקבוע מה טבעי? האם המעבר מצורת חיים של דינוזאורים על פני כדור הארץ עד היום, שבו המין האנושי שולט בכדור, טבעית? על פי בנצי כנראה שלא, אבל על פי הטבע כן, עובדה שזה קרה. האם דת היא דבר טבעי? על פניו התשובה של בנצי אמורה להיות לא אבל הפעם כנראה שהוא יבחר בתשובה כן ואני מסכים איתו.

כל דבר שקיים בעולמנו, החל מרקפות שיצוצו מתחת לסלעים ועד פצצת אטום הרסנית, הכל טבעי. הבעיה לטעמי היא שקצת התבלבלנו, ובשאלות "מה טבעי ומה לא" הוצאנו את עצמנו מהמשוואה. את האבולוציה ואת הטבע לא כל כך מעניין מה אנחנו רוצים. המין האנושי הוא חלק מהעולם ויחד איתו גם נישואים חד מיניים, משכבי זכר ומשכבי נקבה הופכים לטבעיים לחלוטין.

כשהטבע איזן את עצמו

את כל האנרגיות השליליות שבנצי משקיע בלא לראות את האהבה השונה, לקחה רבקה, אם חרדית לבן הומו, והפיצה אור. אסי פגש אותה ואת בנה, תן תן בפעם הראשונה לפני שבע שנים בצילומי הסרט "אמא, אבא יש לי משהו לספר לכם", בו תיעד את תהליך היציאה שלו מהארון בפני משפחתו. עכשיו, רגע לפני החתונה פגש אותם שוב וניסה להתייעץ איתם על האופי הדתי בחתונתו.

"הכיפה היא לא נכס של אף אחד", אמרה בפשטות ולרגע החזירה אותנו למהות. כל המחלוקות שסובבות אותנו וגם, כמקרה בוחן, זו בין אסי ובנצי מבוססות על הרצון בשייכות. כולנו רוצים להיות חלק ממשהו ולכן אנחנו עוטים עלינו הגדרות כמו דת, לאום או אפילו קבוצת כדורגל אהובה. אבל ההגדרה הבסיסית ביותר, זאת שמתחילה את הכל היא היותנו בני אדם. רבקה הבינה שמתחת לשביס ולאלוהי ישראל, גם לתן תן, הבן שלה, מגיע להנות מאהבה, שהיא אולי הדבר התמים האחרון שמאחד את כל המין האנושי, והיא גם גורם השייכות החזק ביותר.

רוצים לצפות בסרט המלא? "זה גם האלוהים שלי" - סרטו של אסי עזר

כוחה של אהבה

גדלתי על אהבות של נסיכים ונסיכות בסרטי דיסני. רצתי אחרי מלכות הכיתה בקומדיות הרומנטיות של הוליווד וגיליתי שבחיים אין סוס לבן ואין שדה תעופה אמריקאי. האמת שבשלב מסוים חשבתי שהיא בכלל לא קיימת יותר. כשהתבגרתי מעט, הבנתי שכל אהבה היא סובייקטיבית, לכל אחד יש את המשמעות שלו למילה המשונה הזו. הדבר היחיד שמאחד את כל האהבות, באשר הן, שהן יוצאות החוצה באותה צורה. כשיש אהבה אפשר לראות אותה. אסי ואלברט אוהבים. לי יש עוד סיכוי.

כן ליד הילדים

לפעמים אנחנו מתבלבלים וחושבים שחינוך הוא לימוד מערכת חוקי עשה ואל תעשה אלא שלתפיסתי חינוך צריך לאפשר לילד לקבל החלטות בדרך הנכונה עבורו. אחייניתו של אסי גדלה בבית בו זוג הומואים הוא דבר שבשגרה, "נורמלי" כפי שעזר עצמו קרא לו בשיחה המשפחתית שתועדה בסרט. הזוגיות החד מינית של דוד שלה היא חלק ממערכת הערכים שלה. באותה שיחה, מזכיר עזר כיצד אביו ביקש ממנו לא להתחבק עם אלברט מול הנכדים מחשש שהם לא יבינו את זה. האם באמת ההסתרה של החיבה מעיניהם של הילדים טובה להם? הרי מרוב המקרים הם יודעים ומרגישים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, אנחנו רק צריכים להיות שם ולעזור להם לחשוב על הדברים, לא למדר אותם מהמציאות. בסופו של הסרט, כשאבא של אסי עמד מול הקהל בברצלונה ואמר בפה מלא: "יש לי בן הומו ואני גאה בו", הבנתי שאת מה שאני למדתי תוך כדי הצפייה, גם הוא למד באותו יום.

 

חתונה זו חתונה זו חתונה

לא משנה מי מתחתן, איפה ואיך, האירוע נראה אותו דבר. זה מתחיל מהדיאטה. מי שעושה אותה רוצה להרגיש הכי טוב עם עצמו ביום חגו, ואין מה לעשות יש קשר ישיר בין איך שאנחנו נראים לאיך שאנחנו מרגישים, גם אם זה רק בראש שלנו. אולי מהצד כל הדיאטה הזו נראית מצחיקה ולא רלוונטית, הרי באנו לחגוג רגע טהור ורוחני ולא את מספר הקוביות בבטן, לא?

עוד דבר שלא משתנה לעולם הוא הפחד לשבור את הכוס, לא משנה כמה החתן יסתיר את הלחץ, ברגע הרמת הרגל הלב ייפול לתחתונים. גם החמה הלחוצה לא משתנה, במיוחד זו שמחתנת בן. לרוב היא תתבלבל ותחשוב שזה האירוע שלה, בו היא מעניקה את הפרח שהיא עצמה גידלה וטיפחה, למישהו אחר שכנראה, לפחות לפי דעתה הרווחת, לא יטפל כראוי במפעל חייה. אבל הדבר העיקרי שמרגישים בכל חתונה, בין אם בקצה השביל עומדים שני חתנים, שתי כלות, חתן וכלה או בכלל יותר משני אנשים, הוא כששמים את האהבה במרכז ולא את השופוני, גם שיר נדוש הופך למרגש עד דמעות.

 >>"זה גם האלוהים שלי" - סרט הדוקו של אסי עזר